קול הזאבים- פרק 4

ברגע שנכנסתי ליער, הרגשתי שוב בבית. הרוח הייתה קרירה כתמיד, העצים הטילו צל, ציוצי הציפורים נשמעו כבר ממרחק. הייתי שמחה לעצור פה ולנוח, לשבת צמוד לגזע של עץ ופשוט להעביר את הזמן בהקשבה לציפורים ולרוח בצמרות העצים. אבל לא היום. היום יש לי מטרה, הזכרתי לעצמי.
המשכתי ללכת ולהעמיק לתוך היער, שומרת על הקצב האחיד ועל הצעדים השקטים. אני לא רוצה להתגלות. כאשר עברו חמש דקות, התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר, אבל לא הצלחתי להצביע על מה בדיוק. סקרתי את היער במבט חושד, והמשכתי להתקדם. האטתי את קצב הליכתי כך שאהיה מודעת יותר למתרחש סביבי. חמש דקות נוספות חלפו. הידקתי את אחיזתי ברובה אפילו יותר. מפרקי אצבעותיי הלבינו. הוצאתי את האולר מהתיק, ותחבתי אותו בחגורה, מוכן לשימוש. העמקתי עוד ועוד לתוך היער, למרות הפחד והידיעה שאני מסכנת את עצמי. העיקר הידיעה שלא דימיינתי, שמה שראיתי היה אמיתי ונכון. עכשיו כבר עברו עשרים דקות מאז שנכנסתי. הרגשתי את הלב שלי פועם במהירות, סימן ללחץ שהרגשתי. ניסיתי להרגיע את עצמי בהתרכזות בקולות הציפורים, כמו שתמיד הייתי עושה כשפחדתי, מאז הפעם הראשונה שהגעתי לכאן לבד. עצמתי את עיניי וניסיתי להתרכז, אך לא הצלחתי לשמוע שום קול פרט לרוח הנושבת ולנשימות שלי. פקחתי את עיניי. אני יודעת מה לא בסדר. ציוצי הציפורים נפסקו. היער שקט, שקט מדי. משהו קורה כאן. יש סיבה שהציפורים הפסיקו לצייץ, שכל היער השתתק פתאום. כמו סימן של אזהרה. החלטתי לחזור. חייבות ליהיות דרכים אחרות לברר. פניתי לאחור והתחלתי ללכת חזרה, בתחושה משונה שעוקבים אחריי, שניסיתי להדחיק ללא הצלחה. כבר הייתי חצי שעה ביער. סיכנתי את עצמי מספיק. אני צריכה לחזור.
נשארו לי עוד כחמישים מטרים מקצה היער כששמעתי קול. קול חלש, כמו של צעד חזק מדי על מחטי אורנים. נבהלתי לרגע, והסתכלתי אחורה במהירות. לא ראיתי שום דבר, אז הרגעתי את עצמי. זו בטח הייתי אני, פרנואידית כמו תמיד. המשכתי ללכת, ובכל זאת הסתכלתי מסביבי כל כמה שניות. האטתי מאוד את קצב הליכתי ליתר ביטחון, כך שבקושי התקדמתי. עברו עוד שבע דקות. ואז שוב שמעתי את אותו הקול. הפעם חזק יותר. כמו זרד מתפצח מתחת לנעליים. אבל הפעם הקול הגיע מאחורי. קפצתי בבהלה. הרגשתי את הלב שלי מפסיק לפעום. רציתי לברוח, אבל עוד לפני שהספקתי להסתובב הרגשתי כאב חזק ביד שמאל, כמו של שריטה גדולה או נשיכה עמוקה, ומיד לאחר מכן חבטה בגב. נפלתי על קרקע היער ונשרטתי. זאב אפור וגדול זינק עליי, הצמיד אותי לקרקע ונהם. עיניו, בצבע ירוק זית, הביטו בי מלמעלה. בעטתי בבטן שלו והתרוממתי על הרגליים, המומה ממה שקרה כרגע. החזקתי את היד הפגועה בידי הימנית. הזאב חזר לנהום עלי. ואז קרה הדבר הכי מוזר. מהיער הגיחו הזאבה והזאב בעל הפרווה החומה הבהירה, הזהובה כמעט, שראיתי מהחלון בחדר. הזאבה חסמה את הזאב האפור, שנעצר ונראה מבולבל. הזאב בעל הפרווה החומה התקרב אליו ואמר בשקט "זאת לא היא. אבל אני חושב שהיא יודעת. תרדים אותה".רציתי לשלוף את רובה החיצים שלי ולירות בהם. אבל לא יכולתי לזוז מהפחד. חשבתי שאני עומדת להתעלף. במקום זאת, הזאב האפור הפך לאדם בעל שיער אפור שחור, הוציא מטפחת מכיסו והתקרב אלי. הייתי בהלם. זה לא אפשרי. הרגשתי את הריאות שלי מתרוקנות מאוויר. רציתי לצרוח. אבל לפני שהספקתי לנסות לעשות זאת או להגן על עצמי הוא כרך את המטפחת סביב הפה שלי. התחלתי להרגיש סחרחורת. חומר הרדמה כנראה, אולי סם. התחלתי לאבד את ההכרה. הכאב בידי השמאלית החל להיחלש. שמעתי אותו אומר לי מבעד לטשטוש "הכול יהייה בסדר, אני מבטיח. אנחנו נסביר לך הכול.." ואז הכול נעלם.