קול הזאבים- פרק 3

ההורים שלי לא יודעים דבר ממה שקרה אתמול. אמא הייתה צריכה ללכת לפגישה דחופה בעבודה ואבא תמיד חוזר מאוחר יותר. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כאשר קמתי למחרת בבוקר, עדיין מוצפת מכל האירועים שהתרחשו תוך יום אחד. האישה, הזאבה, הדקות הארוכות שהזאבים צפו בי, שאני צפיתי בהם, ההרגשה שהם קראו לי ללא מילים. לא להאמין שכל כך הרבה דברים לא הגיוניים קרו בפרק זמן קצר כל כך. כל המחשבות האלה חזרו אליי בשעה שהתמתחתי וקמתי מהמיטה. ואולי טוב שלא סיפרתי על כך לאף אחד. אמא, אבא ותומס היו חושבים שאני השתגעתי. עדיף שאשמור את כל העניין הזה לעצמי, לפחות עד שאצליח להבין אותו.
כרגע עליי לדבוק בתכנית שלי. לבד. כבר הכנתי את הדברים שלהם אזדקק היום, כשאצא שוב ליער אחר הצהריים. רובה החיצים הישן של אבא, שנועד למקרי חירום ושמעולם לא השתמשנו בו, נמצא כרגע במגירת הנעליים שלי. טעונים בו שמונה חיצים. אבא לימד אותי לירות בו כשהגעתי לגיל עשר. עדיין יכולתי לשמוע אותו אומר לי: "תזכרי, אמה, את לא יורה כדי לפגוע, את יורה כדי להגן. כדי לעצור. החצים נועדו להרדים ולא להרוג. אני מלמד אותך להשתמש בו כדי שאם אי פעם תאלצי להגן על עצמך, תוכלי לעשות זאת לבד. כדי שתוכלי להגן על עצמך ואל אחרים. זה השימוש היחיד שבשבילו יועד הרובה הזה." עדיין זכרתי איך אחרי שבוע של תרגול, כבר פגעתי במטרת העץ בחצר בכל פעם. הרגשתי בטוחה. ורק היום הבנתי בפעם הראשונה כמה באמת אזדקק לזה. הוצאתי גם את התרמיל, אני אצייד אותו אחר כך.
כבר רציתי לצאת ליער, להרגיש אותו מסביבי, אותה הרגשה של חופש, של רוח, של טבע.
אבל ידעתי שאני חייבת ללכת לבית הספר קודם. לקחתי את תיק בית הספר בחוסר רצון וירדתי במדרגות העץ למטה. אמא ישבה שם, שותה קפה וקוראת עיתון. אבא הכין לעצמו חביתה. "היי אמא, היי אבא, בוקר טוב, טוב לראות אתכם כאן.." אמרתי בקול ישנוני, שכלל לא תאם את המחשבות המהירות שחלפו בראשי.
"תראו מי החליטה להתעורר בסוף…" אבא אמר וקרץ לי. החזרתי לו חיוך. "היי, בוקר טוב מתוקה", אמא אמרה והוסיפה "כדאי שתתארגני מהר. אני אצא עוד עשר דקות ואם את צריכה הסעה לבית הספר כדאי שתמהרי". הנהנתי, השארתי את התיק למטה וחזרתי לחדר. התלבשתי, צחצחתי שיניים והברשתי את השער החום – שחור שלי, שהגיע עד לאמצע הגב, מעל המותניים. העיניים שלי, שעדיין לא הצלחתי להחליט אם הן חומות בהירות או כהות, נראו ערניות, בדיוק כמו שאני הרגשתי, בניגוד לקול הישנוני שלי.
סיימתי להתארגן וירדתי למטה. אמא התניעה את האוטו, והתחלנו לנסוע. ואז ראיתי את זה שוב. ביציאה מהחניה, הבחנתי במשהו זז. ראיתי צללית, צללית של זאב. היא נעלמה בין העצים. אז עכשיו הם גם עוקבים אחרי, חשבתי בפחד. בכל זאת אני אחפש אותם. נראה שזה יהייה קל יותר משחשבתי.
הגעתי לבית הספר, אמא הורידה אותי בשער.נפרדתי ממנה והספקתי להגיד שלום לחברות שלי. כעבור דקה נשמע הצלצול.
השיעורים טסו. הזמן עף וכבר הייתי בשעה האחרונה. רוב הזמן לא באמת הקשבתי בשיעורים. לא יכולתי להתרכז, המחשבות מאתמול עדיין אפפו אותי. רוב הזמן רק שירבטתי במחברת. הסתכלתי על אחד השרבוטים שלי ומיד עצרתי. ציירתי זאב. הסתכלתי על שאר השרבוטים שציירתי. בכולם צויירו זאבים. אפילו בלי לשים לב אני חושבת עליהם, מציירת אותם. החלטתי להפסיק לשרבט במחברת.
הלימודים נגמרו. רצתי הביתה את רוב הדרך. תומס אמור ליהיות אצל חבר, כך שאני לבד. השארתי פתק להורים, רצתי לקחת את התרמיל ורובה החיצים. הכנסתי לתרמיל שני בקבוקי מים מלאים, את האולר, אוכל, את הטלפון והמפתחות שלי, ופנס קטן. את רובה החצים חיברתי לחגורה. אספתי את השיער בקוקו גבוה, שלא יפריע לי בריצה, יצאתי ונעלתי אחריי את הדלת. התקרבתי ליער בתחושה שצופים בי. לקחתי נשימה עמוקה, הידקתי את אחיזתי ברובה החיצים, ונכנסתי פנימה. אני שוב ביער. אבל הפעם יש לי מטרה.