קול הזאבים- פרק 2

ברגע שהבנתי מה ראיתי, רציתי לעשות שני דברים שונים לגמרי: מצד אחד, לברוח מיד חזרה הביתה, מרחק של לא יותר מעשרה מטרים, לנעול אחריי את הדלת ולקוות שהיא עמידה בפני תקיפות של חיות בר כמו זאבים. אבל מצד שני, משהו בי רצה להמשיך ללכת דווקא לתוך היער, לחקור ולהבין את מה שראיתי רק לפני שניות אחדות.
כל המחשבות האלה טסו במוחי תוך שנייה, אבל לא יכולתי לזוז. הייתי משותקת מהפחד והבלבול. אחרי כמה רגעים נוספים חזרתי לעצמי, הפניתי את הגב ליער ורצתי. רצתי הביתה במהירות ובלי להסתכל לאחור. פעלתי מתוך ההיגיון. אני לא אסכן את עצמי עד כדי כך שאלך לחפש זאבים לבדי ביער לקראת הערב, כשהנשק היחיד שלי הוא אולר פשוט שלא מסוגל באמת להזיק.
נכנסתי הביתה, סגרתי אחרי את הדלת ונעלתי אותה. אמרתי שלום מהיר לתומס. הפעם הוא זה שרצה לדבר איתי. אבל אני הייתי עסוקה מדי בלנסות להבין את כל מה שקרה לי בחמש הדקות האחרונות. הלכתי במהירות לחדרי ושוב סגרתי ונעלתי את הדלת. אני צריכה קצת זמן לעצמי. הסתכלתי בחלון, הבטתי בקרני השמש המסתננות אל היער. בעוד עשרים דקות בערך השמש תשקע.
העברתי את חמש הדקות הבאות בצפייה ביער מהחלון, בתקווה שאולי שם אמצא תשובה, הסבר הגיוני כלשהו להיעלמות של האישה ולהופעה של הזאב, שקרו תוך שנייה. למרות שניסיתי לשכנע את עצמי אחרת, ידעתי שאין עוד הסבר. ושלמרות שזה יישמע מופרך, האישה היא הזאב. אין עוד אפשרות. כי אחרת, איך ייתכן שהאישה נעלמה? אנשים לא נעלמים סתם. ומאיפה הופיע הזאב? הרי אם הוא היה שם עוד לפני האישה, הוא היה בורח או תוקף אותה כשהתקרבה לשיח. או שהיה תוקף גם אותי. ואם הזאב תקף את האישה ונמלט כשהגעתי, הייתי שומעת אותה. אין עוד הסבר. האישה שראיתי, היא הזאב. יותר נכון זאבה.
ובעודי מגיעה למסקנה הזו, ראיתי אותו. את הזאב שעמד בשורה האחרונה של העצים, והביט בי, צפה בי כפי שצפיתי אני ביער מהחלון. עיניו הכחולות הבהירות היו ממוקדות בי. הוא התיישב. לרגע היה נראה לי כאילו הוא מנסה להגיד לי משהו. קפאתי במקום, סוקרת אותו במבטי דרך החלון כפי שהוא בחן אותי. הוא היה מרשים. והוא נראה לי מוכר. עבר עוד שבריר שנייה עד שהבנתי. זה הזאב שראיתי ביער. הזאבה. הייתה לה אותה פרווה, חומה עם גוון אדמדם. אותו מבנה גוף. זו הייתה הפעם הראשונה שהכול התחבר לתמונה אחת. זו האישה שראיתי ביער, הפרווה תואמת בדיוק לצבע השער שלה. את העיניים אז לא יכולתי לראות, עכשיו ראיתי את צבען. כחול- אפור. יותר מזה לא ראיתי בגלל המרחק. הדבר האחד שלא הבנתי הוא איך כל זה ייתכן? ולמה היא עומדת שם ובוהה בי?
ואז שמתי לב לזאב נוסף. הוא עמד בסמוך לשיח, שכנראה הסתיר אותו קודם. הוא עבר ליד הזאבה והתיישב מעט מאחוריה. שיננתי גם את המראה שלו, למקרה שאתקל בו. פרווה חומה בהירה, צבעה מזכיר זהב, שתואמת כמעט במדוייק לעיניו. הוא הישיר אליי את מבטו. כמעט יכולתי לשמוע אותם קוראים לי. פתחתי את החלון לראות איך הם יגיבו, כשאני יודעת שאני בטוחה מהקומה העליונה (והקטנה) של הבית.
הם המשיכו להביט בי, בהתלהבות מסויימת. כשעברו עוד שלוש דקות וכלום לא קרה, הזאב נעמד. אחריו נעמדה גם הזאבה. הוא החל ללכת באיטיות לעבר היער. הזאבה נשארה לעמוד וצפתה בו מתרחק. כמה שניות אחר כך גם היא החלה ללכת אחריו, חזרה לכיוון היער. היא הביטה בי מבט אחרון בעיניה הגדולות, ואז הסתובבה ונעלמה באיטיות לתוך היער. זה היה מדהים. היא כאילו קראה לי. שניהם. פחות פחדתי עכשיו. הם נראו… ידידותיים במובן כלשהו. הרגשתי שהם היו עצובים כשעזבו.
החלטתי שמחר אצא ליער ואחפש אותם. אבל אצטייד יותר ליתר ביטחון. אקח את רובה החצים של אבא, זה שיורה רק חצי הרדמה, כך שאף אחד לא ייפגע. מחר, כך החלטתי, אני אמצא את הזאבים, מחר אני אבין את כל מה שלא הבנתי עד עכשיו.