קול הדוב- חלק 2
זמן עבר וקול הדוב נשכח כלא היה. גם בנסיונות לשחזר אותו היה זה בלתי אפשרי כלשחזר חלום מתוך שבריר תחושה.
ברחובות כתומים הסתובבה כנפלה למציאות אחרת. בחנה סביב ולא בחנה, ורק עשן חודר את גופה, חוצה אותו לשניים נספג ויוצא בחזרה.
היא נכנסת לבית. בית צבעוני, קריר ומלא באמונה. אמונה ישנה ופרחים מפלסטיק.
היא יושבת שם. צופה בטלוויזיה בסרטי זיכרון בשחור ולבן ועוצמת הקול לא משאירה מקום לנשימות.
עורה כהה ומלא בצללים, מקומט, ישן, חרוט שנים ארוכות. חרוט זכרונות.
על ראשה מטפחת לבנה, על ידייה צמידים מזהב ועל ציפורניה לק זוהר שמסתיר את העור החרוך שמתחת. היא לבושה שמלה ארוכה וצבעונית, ועל פניה מבט קבוע, מואר או מיואש, קשה להבחין.
ושקט. שקט בחלל. רעש של סרטי שחור לבן ושקט. שקט כואב.
והיא מרגישה אותו מתקרב. קול הדוב.
שוב הוא נכנס, שוב הוא מגיע, היא מחזיקה חזק ומבטיחה, הפעם אני אחבק אותו. אני אוהב אותו. אוהב את עיניו הנוצצות מתשוקה ופרוותו הסמורה.
והיא מחבקת אותו. היא מחבקת אותו חזק.
ובתוך שנייה נטולת זמן קול הדוב הופך מציאות. הוא החלל. הוא הנפש. הוא הגוף.
עד שעיניהם נפגשות. הזהב שבעיניו נדלק והיא חוזרת משותקת כלא נגעה בו מעולם.
ושוב קול הדוב יונק מהוורידים העייפים שלה ונושם כבדות עם פרוותו השחורה.
נוגעת לא נוגעת. נוגעת לא נוגעת.
הוא נעלם.
רגליה נוגעות בקרקע.
היא עדיין שם. עם אותה המטפחת. אותה השמלה. אותה האמונה הישנה ופרחים מפלסטיק.
רק מחוגי השעון נעים.
תגובות (1)
קטע יפהיפה, תיאורי בכמות נכונה אך התמונה לא ברורה מספיק.
מחכה להמשך:)