צל הגורל- פרק י"ד

~פרק י"ד: על נסיכות אחרות~

תום אץ רץ בשביל הקרח, מסביב לגבעות הרים, בדרכו הסתכל הצידה כדי לראות את קירות הקרח השקופים, שדרכם היה אפשר לראות את מאות התושבים המנסים לפרוץ אותו, ועל פי פרצופם היה אפשר גם לראות שהם רוצים לתלות אותו בעוד רגליו נשרפות לרגלי מדורה גדולה ולוהטת, בעוד הם צורחים: "מכשף ארור! זה גורלך!".
הוא היה קצת מפוחד, מה שהגביר את קצב ריצתו. למעשה, זה היה נחמד. יחסית לחום שהיה מקודם כאשר דיבר עם הנסיכה, עכשיו, הקרח קירר אותו, מה שהיה די נעים.
בסופו של דבר, נגמר השביל למרגלות הדלתות הגדולות של הטירה.
'מה אני אמור לעשות עכשיו? לדפוק בדלת?', תהה תום.
"עד כמה שזה מובן מאילו, כן.", תום שמע את קולה של הנסיכה לוחשת באוזנו.
טוק. טוק. טוק. אלו היו דפיקות חזקות, אך על דלת זו, הן נשמעו חרישיות ביותר.
ובכל זאת, הדלת נפתחה בחריקה מחרישת אוזניים. את הדלת פתח איש בתלבושת "טוקסידו", והוא היה בריטי, על פי מבטאו: "שלום לך, בחור צעיר. מה מבוקשך?".
"הנסיכה קרוניליה שלחה אותי, כמו שאתה רואה", הגיב תום, ובנוסף הצביע על שביל הקרח מאחורי שכבר התחיל לנמוס.
"כן, אני רואה. אנא, היכנס", אמר הבריטי, "שמי צ'ארלס, נעים להכיר".
תום נכנס, ולחץ את ידו של צ'ארלס.
"תום. תום ווילסון.", ענה.
"אנא שב כאן, בעוד את מחכה למלך", אמר צ'ארלס, הצביע על כורסה גדולה, וניגש לעלות בגרם מדרגות.
תום התבונן בטירה המדהימה: לאורך הקירות ניצבו עשרות נרות, והכל היה מעוצב בסגנון ישן, אך מכובד.
אגרטלים ובהם וורדים ניצבו בכל מקום אפשרי, והחלונות היו צבעוניים, בעוד ווילונות משי ניצבו לצידם.
לפתע ירדה מהמדרגות, נערה מרשימה, שיערה זהוב, ועיניה ירוקות כהות, בגילו של תום, לכל היותר. היא לבשה שמלה קצרה ואדומה בוהקת, וכשירדה במדרגות הליכתה הייתה חיננית להפליא.
תום עצר את נשימתו בשל יופייה. ומה שהיה המדהים ביותר, היה קולה החינני:
"היי..", אמרה, ולמרות שזו הייתה רק מילה אחת פשוטה, תום חשב שהיא תוכל למכור את קולה במיליוני מטבעות זהב.
"קוראים לי אביגיל, ומה שמך?", שאלה.
תום התבלבל במילותיו, ולפתע גילה שלא זכר את שמו, הוא יכל רק להתמקד בעיניה הירוקות הבוהקות.
"ק-ק-קוראים ל-לי… משה.. לא- לא! ק-קוראים לי ע-עומר! שכחתי! קוראים לי- ת-תום! כן, תום! היי", אמר במבוכה רבה, ועדיין, התמקד בעיניה הירוקות.
'אין נערה יפה יותר ממנה! אני מאוהב! אבל אין סיכוי שהיא רואה בי משהו", חשב תום.
מה ששינה את האווירה המבלבלת היה הנער שירד לאחר כמה דקות במדרגות, ונשק לאביגיל על שפתיה הוורודות.
'נהדר! איך חשבתי שיפה כזו תאהב אותי לפני שכבר יהיה לה מישהו!".
"היי! קוראים לי ג'ון. ולך?", אמר הנער שתום, מרגע זה שנא.
"קוראים לי תום..", אמר, ונוצר בו חשק מחריד להכניס לנער סטירה מצלצלת.
המבטים בין שני הנערים עוררו מתח, ומה ששבר אותו, היה קול צעדיו של צ'ארלס שירד מהגרם השני של המדרגות.
"נערי היקר, תום, המלך קורא לך, אנא עקוב אחריי", אמר צ'ארלס.
תום עקב אחר צ'ארלס, והייתה בו הרגשה מוזרה שג'ון, הטיפש הזה, מתענג על קנאתו.
תום עלה בגרם המדרגות, וכשסיים לעלות אחר צ'ארלס, הופיעה דלת גדולה.
צ'ארלס הושיט את ידיו לעברה, ופתח.
על כיסא מלכות גדול ומקושט, ישב איש שמנמן, ועל ראשו כתר בעל שלושה קצוות, על השניים החיצוניים שתי אבני אודם, ועל האמצעי, אבן אזמרגד ירוקה ומבריקה.
"תום ווילסון. אתה הרגת את אמי, קרוניליה. ואתה תשלם. מחר בבוקר, אתה תתייצב מול עשרה לוחמים, אם תשרוד את כולם, ואני בספק, אז אתה תועבר אל ידיו של אדוננו, צל הגורל, ואם לא תשרוד.. אז, לא תשרוד…", אמר וצחקק.
"צ'ארלס- מקם אותו בחדרו".
-"כן אדוני.", אמר צ'ארלס, ומשך את ידיו של תום, בעודו מתנגד, אל חדרו המוזנח בטירה המפוארת.

***

מעיני אביגיל…

אביגיל הצמידה את אוזניה לדלת חדרו של אביה, שמעה הכל, וכאשר השיחה הסתיימה, שמעה את צעדיו של משרתה, צ'ארלס, מתקרבים, ומהר ברחה לחדרה היפה.
'ילד מטופש. לא זוכר את השם שלו.. אבל מסכן.. זה לא נחמד למות ככה.. האם כדאי לי לעזור לו', חשבה אביגיל הנסיכה.
"בואי מותק", אמר ג'ון, והתנשק עם אביגיל בעוד כל אחד מהם הולך לחדרו.
***********************************************************************************************

המשך בפרק ט"ו!