צרחות – תקציר+הקדמה

למעשה, זה רעיון שיושב אצלי כבר כמה חודשים ואני לא לגמרי בטוחה לגבי הפרסום שלו. אני מפרסמת כאן את התקציר ואת ההקדמה כדי לראות אם יש ביקוש, אשמח לדעת מה אתם חושבים עליו :)

תקציר
בכל ילדותו הקשיב דין לצרחות. הצרחות של אבא שלו על אמא שלו, הצרחות של אמא שלו על אבא שלו, הצרחות של אחותו על שניהם והצרחות של שניהם עליה – לפעמים בתוספת הלקאה או שתיים – מילאו את יממותיו במשך שנים. אחותו ברחה יום אחד, וכל שנותר לו הוא להתמודד בעצמו עם הצרחות, שעברו אליו.
בשנתו השניה בחטיבה השקט סוף סוף מגיע, אך הצרחות בראשו של דין לא עוזבות. להיפך, הן רק מתחזקות, מזכירות לו שכל קיומו נתון בספק כבר במשך שנים.
הילדים בבית ספרו לא יודעים, כל מה שהם רואים הוא ילד כחוש ואפרורי שמסתובב כל היום עם אזניות. הם מתרחקים ממנו, מניחים שהוא לא רוצה בחברה.
הם לא יודעים שבתוך האזניות של דין אין מוסיקה, ואין גם שקט. הם לא יודעים שדין נואש למישהו שידבר איתו.
בתוך האזניות של דין יש צרחות. צרחות אמיתיות שנועדו להעלים את הצרחות הבלתי פוסקות בראשו.

הקדמה
יש אנשים שמשתמשים באזניות כדי לשמוע מוסיקה בלי להפריע לאנשים שלא משתמשים באזניות.
יש אנשים שהאזניות בשבילם הן זיוף, כלי להרחיק מהם את החברה, כי מי ייגש אל אדם עם אזניות? הרי יכול להיות שממש ברגע זה הוא מאזין לשיא האהוב עליו, מי אנחנו שנפריע לו?
תמיד הרגשתי מוזר כשהתהלכתי עם אזניות, מה שהיה המצב במשך רוב הזמן. הרגשתי כאילו אני הזיוף הכי גדול שקיים. האזניות שלי לא שימשו אותי למוסיקה. לא שמעתי מוסיקה בכלל. היו יותר מדי זכרונות רעים מקושרים אליה.
באזניות שלי גם לא היה שקט, וגם לא ניסתי להרחיק בעזרתן את העולם מעלי, אבל ככה זה נראה לאנשים. לא פנו אלי, למרות שרציתי שיפנו. רציתי גם לפנות אליהם, לדבר איתם ולהוריד את האזניות לדקה אחת.
אנשים מאזינים למוסיקה עם אזניות. אנשים מאזינים לשקט עם אזניות.
אני מקשיב לשפיות שלי דרך האזניות באזניות שלי יש רק צרחות.