צרותייה של לורן – אבא מאמץ וצרות אחרות

כל הבלאגן התחיל מזה שהייתי קטנה.
ננטשתי ברחוב, תינוקת קטנה בת שנה בערך, עטופה בשמיכה כחולה, צורחת ובוכה.
ואז הוא בא ולקח אותי איתו.
אחריי 5 שנים בערך הוא הביא אותי לבית היתומים המרכזי ונאלצתי לחיות שם.

"תחזירי לי את זה זה הצעצוע שלי!" צעק ילד והתנפל על לורן.
"אבל אני מצאתי את זה ראשונה!!" לורן צרחה והתחילה לבכות.
"אז מה!!" צרח הילד והתחיל למשוך בשיערה.
לורן לא הפסיקה לצרוח ולבכות, עד שהגננת באה והפרידה בינהם.

שנה אחריי, איש עם פאה לבנה בא ולקח אותי.

"את מי אתה מחפש, מר רובספייר?" שאלה מנהלת בית היתומים.
"אני מחפש את לורן דה רובספייר" אמר האיש.
המנהלת קמה והלכה לכיוון חדר המשחקים, וראתה את לורן רבה עם ילדה על בובה.
"העלמה רובספייר, אבא שלך מחפש אותך!" צעקה המנהלת, לורן הסתכלה עלייה בפרצוף תמים ועצוב מעט.
"אבל אין לי אבא" אמרה לורן בתמימות. המנהלת לקחה את לורן על הידיים והלכה איתה לכיוון האיש.
"מזהה?" שאלה האישה, האיש בא ולקח את לורן מידייה של האישה.
"תודה לך!" צעק האיש ויצא החוצה.

לא הבנתי כלום, מי זה האיש הזה, ואיך הוא אבא שלי?
כמה שנים אחריי, שהייתי בת 16, הלכתי עם אבא שלי לאסיפה, היו שם המון אנשים שצורחים אחד על השני, זה היה דיי משעשע.

"זה לא מקום לילדים!" צרח חייל אחד ואחז בידי.
"אבל אני הבת של רובספייר!" צרחה לורן וניסתה להיאבק.
"אל תעבדי עליי!" צרח החייל וגרר אותי החוצה.

ושנה אחריי, גיליתי דבר דיי..מטריד בחדר שלו.

"אבא?" לורן נכנסה לחדרו של רובספייר, לפתע היא שמה לב לדלת חומה ומבריקה בחדרו, וידיתה זוהרת באור זהוב, לורן פתחה את הדלת.
היו שם הרבה פאות.

אחריי כמה שנים של טימטום, צחוק, צפייה באנשים צורחים אחד על השני, אבי הוצא להורג.
לא רציתי להסתכל על העריפה בכלל.

אני אומנם יודעת שנותרתי יתומה, אבל אני דיי אתגעגע לאדם ההזוי והלא שפוי הזה.
אבל..הוא תמיד ישאר בראש שלי, וחרוט בליבי.
הנחתי בקברו זר פרחים עם פאות.
לורן דה רובספייר, 1795.