צעירים לנצח – סיפור על וואן דיירקשן – פרק 37+38

*כעבור שלושה שבועות..*
"שחף את מוכנה??" שמעתי את לואי קורא לי מלמטה..
"רק רגע.." צעקתי וסיימתי להתלבש..
לבשתי את זה: http://www.polyvore.com/casual_look/set?id=62478239
מתחילת ההריון לואי לא מרשה לי ללבוש דברים שצמודים יותר מידיי או בכלל עקבים, אז המלתחה שלי ממש השתנתה..
"סוף סוף את מקשיבה לי ולא שמה עקבים.. אחרכך את סתם תסבלי.." הוא אמר ונשק לי על הלחי..
"ביי אנחנו הולכים!!" צעקתי ובר ירדה מאורגנת..
"לאן את הולכת??" שאלתי..
"אני באה איתכם!! למה את חושבת שאני אפספס את הבדיקה הראשונה??" היא שאלה..
"למה לא אמרת לי מקודם??" שאלתי אותה..
"חשבתי שזה דיי ברור שאני באה איתך.." היא אמרה..
"טוב פעם הבאה תודיעי.. עכשיו בואי לפני שאנחנו נאחר.." לואי אומר ומכוון אותנו לכיוון דלת הראשית..
אחרי נסיעה די קצרה לקופת החולים ירדנו מהמכונית ונכנסנו למקום..
המזכירה הראשית קיבלה את פניינו והובילה אותנו אל חדר קטן..
"שלום גב' טומלינסון.. אני ד"ר ברוק.." היא הציגה את עצמה..
"בבקשה תקראי לי שחף.. ואני זוכרת אותך.. הייתי פה עם בר לפני בערך שנה.." אמרתי והצבעתי על בר..
"כן.. בר לוי.. את ונייל אתם עדיין ביחד??" היא שאלה אותה..
"כן.. כבר יותר משנה.." היא ענתה ונתנה חיבוק לרופאה שביצעה את ההפלה שלה שנה שעברה..
"רק אני היחיד שלא מבין על מה אתן מדברות?? מאיפה הרופאה מכירה את נייל ומה עשיתן פה לפני שנה??" לואי שאל..
"בר אני יכולה לספר לו??" שאלתי את בר..
"כן.." הי אמרה וחייכה..
"שנה שעברה בר הייתה בהריון מנייל, והיא הפילה.. זה למה היינו פה.." אמרתי לו..
"אז אני מנחשת שאתה הבעל והאבא המאושר.." ד"ר ברוק חייכה והושטה את ידה ללואי..
"קלעת בול.." הוא אמר וניגשתי להחליף לבגד של הבדיקה..
התיישבתי על הכיסא הגדול והמוזר של הבדיקה וד"ר ברוק הרימה את החולצה ומשכה את המכנסיים מעט למטה, כדי לחשוף את הבטן שלי, ומרחה עליה ג'ל קריר..
לואי אחז ביד אחת שלי ובר בשנייה..
ד"ר ברוק העבירה מין מכשיר על הבטן שלי ועל המסך שלפנינו נראו פתאום שתי גושים בתוך חצי עיגול…
"אוו כנראה שיש לנו הפתעה.." היא אמרה וחייכה..
"איזה הפתעה??" לואי שאל..
"יש לכם תאומים.." היא אמרה ולואי נישק אותי ואחר כך בר חיבקה אותי חזק..
פרק 38:
חזרנו הבייתה אחרי הבדיקה והארי ונייל קפצו עלינו..
"נו איך היה??" הארי שאל וחיבק אותי בזמן שנייל היה עסוק בלאכול לבר את הפרצוף.. (לא באמת, למרות שאם הוא היה רעב הוא באמת היה אוכל אותה..)
"היה בסדר.." אמרתי עם חיוך.. וחיכיתי לצרחה שלואי ואני תכננו..
"אני אבא לשניים!!!!!!!!!!!!!!!!!!" לואי קפץ עליו ממאחורה והפיל אותו לרצפה..
אני לא יכולתי להתאפק וצחקתי כל כך חזק שכבר כאבה לי הבטן והלכתי לשבת בסלון, ליד דני וזאיין שאכלו גם הם אחד את השני..
"אככמ יש מצב שאתם מרגיעים את זה קצת?? גם ככה יש לי בחילה מטורפת!!" צעקתי עליהם..
"הורסת שמחות.." זאין אמר והתנתק מדני, ניגש אליי והרים אותי..
"זאיין מה נראה לך שאתה עושה??" צרחתי עליו ולואי עזב את הארי ורץ אחרינו..
זאיין נכנס למטבח והושיב אותי על השולחן..
"מה את רוצה לאכול??" הוא שאל..
"מי אמר שאני רעבה??" שאלתי בחזרה..
"את בהריון וכאבה לך הבטן.. תאכלי משהו!! לא אכלת כלום היום!!" הוא אמר..
דני ולואי נכנסו למטבח והתחילו לנסות לשכנע אותי גם הם לאכול..
"אוקיי תקשיבו… גם ככה אני הולכת להשמין ולהיראות כמו פרה!! אני לא צריכה לאכול כל היום ולהיות שמנה יותר…" צעקתי והתחלתי לבכות..
רצתי לחדר שלי ושל לואי ונכנסתי מתחת לשמיכה במיטה..
נעלתי את הדלת לפני ששקעתי בבכי עמוק ונרדמתי..
התעוררתי באמצע הלילה, והייתי חייבת לשתות..
פתחתי את הדלת וראיתי את לואי שוכב בכניסה וישן..
"בייב.. תקום למיטה.. יכאב לך הגב.." אמרתי לו מעירה אותו..
"שחף את בסדר??? הדאגת אותי!!" הוא אמר ומשך אותי אליו..
"אני בסדר, זה פשוט שפעם היו לי הפרעות אכילה, ולפעמים הם משתלטות עליי עד היום.. בר לא אמרה לך לעזב את זה בשקט עד מחר??" שאלתי אותו..
" היא אמרה את זה כמה פעמים.. היא מכירה אותך טוב יותר מכל בן אדם אחר לא??" הוא שאל..
"האמת היא, שלפעמים היא מכירה אותי יותר טוב מעצמי…" אמרתי והתרוממתי..
הושטתי לו יד לקום והוא נכנס לחדר, הוריד את בגדיו ונכנס למיטה..
ירדתי למטה ומצאתי את רותם והארי מחובקים על הספה, ישנים..
לקחתי כוס מים וחזרתי למעלה..
בדרך לחדר שלי ושל לואי שמעתי רעשים מהמקלחת של ליאם..
"לא שוב.." מלמלתי לעצמי ונכנסתי לשם..
ליאם ישב על הרצפה, שידיו נוטפות דם, והוא בוכה..
הרמתי אותו והושבתי אותו על האסלה..
לקחתי מגבת וניגבתי את כל הדם שכבר היה על ידיו וניגבתי שוב, הפעם עם מגבת שהרטבתי..
"למה אתה עושה את זה לעצמך??" שאלתי אותו כמעט בלחש..
לקחתי תחבושת מארון התרופות וחבשתי את ידיו החתוכות..
"היא מכאיבה לי בלב, אז זה דרך להעביר את הכאב מהלב לגוף.." הוא אמר והדמעות המשיכו ליפול..
"אתה לא צריך לפגוע בעצמך.. אתה הורס את הגוף שלך ואחר כך אתה תצטער על זה.. תאמין לי, הייתי במצב הזה.." אמרתי לו והוא החזיר לי בפרצוף לא מבין..
לקחתי אותו למטה, אל המטבח, והכנתי לשתינו שתי כוסות תה..
ישבתי מולו והתחלתי לספר לו על כל מה שעברתי..
על הבולימיה מגיל 11 עד גיל 16..
על הכמעט אונס שעברתי..
על שגם אני הייתי חותכת, כמעט שנתיים, והראתי לו את הצלקת שלי..
על הריבים הקטנים עם אחותי, שהיו נגמרים באישפוז שלי בבית חולים, מהלחץ שהיא לא תסלח לי..
כן, הייתי מלחיצה את עצמי והייתי נכנסת לסטרס, הדופק שלי עלה, היה לי קוצר נשימה והייתי מתעלפת..
סיפרתי לו הכול והוא ישב שם והקשיב…
"אחרי כל מה שעברת, החיים שלך עכשיו הם דבש.." הוא אמר..
"זה למה אני יכולה להגיד לך שהכול יהיה בסדר, כי אני הייתי במצב שלך…" אמרתי לו והוא סוף סוף קיבל את התשובה האמיתית למה שהוא שאל לפני חודש..
"אני מבטיח לא לפגוע בעצמי יותר, כדי שהתקופה הטובה הזאת תגיע מהר יותר.." הוא אמר ולגם עוד מהתה..
"אני שמחה שהבנת את זה.. עכשיו תעלה לישון, אתה לא תקום מחר והבנים תיכננו יום בריכה.." אמרתי לו והוא קם ועלה לחדרו..
ניגשתי לסלון ולחשתי לרותם באוזן " היי שמנמנה.. נרדמתם בסלון.. קומי לחדר.."
ניגשתי גם להארי…
"האז אם אתה לא קם עכשיו אני ישפוך עליך דלי של קרח!!!" צרחתי לו באוזן..
"מה????" הוא התעורר בבהלה..
"תעלו למיטה שניכם.. נרדמתם בסלון.." אמרתי..
"כואב לך לראות שלאנשים טוב נכון??" הארי צחק וחיבק אותי..
"לילה טוב שמנמנים שלי!!" קראתי אליהם בזמן שהם עלו במדרגות..
לא הייתי עייפה כי מהצהריים עד הערב אבל החלטתי ללכת למיטה..
אחרי שהחלפתי לפיג'מה נכנסתי למיטה ליד לואי ונרדמתי..