צעד אחד קרוב יותר- פרק 2

פרק 2 ~שרלוט~
"We just now got the feeling that we are leavi…"
השתקתי את השעון המעורר שלי. וואוו, יום ראשון אחרון ללימודים. וואוו. התלבשתי והתארגנתי בזריזות , ויצאתי למטבח, אבא, ברנדון והולדן היו שם.
״ בוקר טוב, אחות קטנה״ ברנדון אמר בחיוך.
״ בוקר שאר״ אמרו אבא והולדן בו- זמנית.
״ בוקר טוב״ אמרתי באופן כללי.
אבא טיגן פנקייקים, אחי ברנדון אכל אותם ברגע שהם יצאו מהמחבת, והולדן, החבר הכי טוב שלי, פשוט ישב שם וצחק. זה תיאור מדויק של כל הבקרים שלי ב10 השנים האחרונות.
״ ברנדון, די לאכול, גם הולדן ושרלוט רעבים״ אבא אמר בקול קצת מעוצבן.
״ נו, טוב, אחרון״ אמר ברנדון בזמן שהוא בלס עוד פנקייק. אבא חילק את הפנקייקים המעטים שנשארו בין הולדן לביני ״ עכשיו אני מטגן לעצמי, אל תדאגו״ הוא אמר והציץ בשעון ״ בעצם, כן תדאגו, יש לכם חצי שעה עד בית הספר, תאכלו את הפנקייקים בדרך״ הוא אמר בקול מודאג.
הולדן ואני צחקנו. ״ אבא, אל תדאג, הלימודים מתחילים היום חצי שעה מאוחר יותר״ אמרתי.
״ טוב, עדיין תמהרו, אתם לא רוצים לפספס את הרכבת של 7:30״ הוא אמר בזמן ששפך בערך ליטר סירופ מייפל על הפנקייק שלו.
הולדן ואני אכלנו במהירות ומיהרנו לתחנת הרכבת, אחרי הכל, נסיעה מברוקלין לאפר- איסט- סייד היא לא בדיוק קצרה.
עלינו על הרכבת המאוחרת והתיישבנו.
״ אז הולד? היום מתחילים עם התוכנית?״.
״ בסדר שרלוט, אבל איך תגרמי לה לשים לב אלייך?״
״ אתה אל תדאג, תבוא ההזדמנות, הגיע הזמן לנקמה״.
לאודרי מגיע את זה, איך שהיא מסתובבת בבית הספר כאילו הכל שלה, ומתייחסת לכולנו כאילו אנחנו המשרתים שלה. מה היא חושבת לעצמה?
שאר הנסיעה עברה עלינו בשתיקה.
הגענו לבית הספר וראינו את השלט הגדול ״ברוכים הבאים לקונסטנס- סנט. ג׳ודס, אנחנו מאחלים לכם שנת לימודים פורייה ומהנה״ הסתכלתי לצד שמאל וראיתי לא אחרת מאודרי. השטן לובשת מארק ג׳ייקובס. השיער החום הגלי עד הכתפיים, נעלי המנולו בלאנק, העיניים הירקרקות, הגזרה הנחשקת שלה, אפילו תלבושת בית הספר המיושנת שלנו, חולצה לבנה מכופתרת, חצאית משובצת בכחול כהה-אדום- לבן , נראתה עליה כמו בגדי מעצבים מהשורה הראשונה. היא הייתה מהממת, והיא ידעה את זה, ולא היססה להשתמש בזה. היא צעדה אל עבר שולחן הפיקניק הלבן, שם חיכו לה הנתינות שלה, שישבו על המושב של השולחן, היא התיישבה על החלק של השולחן, יותר גבוהה מכולם בבית הספר. זה היה המקום הקבוע שלהם, הם תמיד ישבו שם, ואף אחד לא היסס לשבת שם במקומן. הימים האלו בקרוב יגמרו.