צעד אחד קרוב יותר- פרק 1

-חשובחשובחשוב- הפרולוג הוא חצי שנה אחרי הפרק הזה

פרק 1 ~אודרי~
״ג׳ורג׳יאנה!״ צעקתי.
היא מיהרה לחדר, עם הבטן הענקית שלה, חודש שלישי רק וכזאת בטן. היא התחילה להתנשף.
״ג׳ורג׳יאנה, די להתנשף, תתחילי כבר לעבוד״ גערתי בה.
״ טוב, גברת אודרי, מה את תרצי לארוחת הבוקר?״.
״ עוזרת שלא צריכה לשאול שאלות רטוריות״.
״ אבל גברת אודרי, חשבתי שהבוקר תרצי יותר, יש לך ראיונות, והיום יום לימודים הראשון״.
״ כמה פעמים לחזור על זה? ג׳ורג׳יאנה, יום הלימודים הראשון, עם ה׳ היידוע. ולא, אסתפק ברגיל, אני לא צריכה יותר״.
״ טוב, גברת אודרי, ארד למטה, להכין ארוחת בוקר שלך״
״ אין לי אפילו כוח לתקן אותך״ אמרתי וכרכתי סביבי את חלוק המשי ״פשוט רדי כבר״. היא צעדה למטה בצעדים כבדים ונחושים.
״ אוקיי אודרי, הגיע הזמן לתקן את מה שאלוהים נתן לך״ לחשתי לעצמי. וככה התחלתי בתהליך,תהליך היופי, התהליך המייגע הזה, שבלעדיו לא אהיה כלום, לא אזכה למבט שני מאף אחד. אני דורשת שלמות, ואני משיגה אותה, בדם, יזע ודמעות, דמעות של אחרים כמובן. אודרי ג׳והנסון לא הזילה דמעה בפומבי מאז כיתה ב׳. וגם לא תזיל.
לבסוף, לבשתי את תלבושת בית הספר החדשה, ג׳ורג׳יאנה היתה צריכה להצר לי את החצאית אתמול, ירדתי בעוד מידה מאז שקניתי את החצאית, טוב, לא ירדתי במספיק מידות.
ירדתי למטבח ואכלתי את ארוחת הבוקר שלי, חצי אשכולית חתוכה וכוס מים.
״ג׳ורג׳יאנה, אני יוצאת!״ יצאתי מהבית לרחוב, ושם חיכתה לי הלימוזינה השחורה של איידן, כל בוקר איידן והנהג שלו אוספים את מייקל, החבר שלי, ואותי. ככה זה היה מאז ומתמיד, גם כשאיידן לא מגיע לבית הספר, הוא ישלח את הנהג שלו עם המכונית. הנהג יצא מהמכונית ופתח לי את הדלת , ״בוקר טוב, גברת אודרי״ הוא אמר בנועם ״בוקר טוב, בנג׳מין, איפה איידן ומייקל?״ שאלתי.מוזר, חשבתי לעצמי, מייקל תמיד אומר לי כשהוא לא מגיע לבית הספר, וחוץ מזה, איפה נשמע על לפספס את היום הראשון של כיתה י״ב?
״אני בכנות לא יודע, גברת אודרי, אדון איידן השאיר לי פתק שאבוא לאסוף אותך ואת אדון מייקל, אבל אדון מייקל לא היה בבית, אפילו חייגתי לעוזרת הבית שלו, היא לא ידעה איפה הוא״ הוא מילמל בקול מודאג.
״ הם בטח יבואו בהמשך היום, בנג׳מין, אל תדאג, פשוט תיסע״. וכך עברה עלינו הנסיעה בשתיקה, חייגתי לכל אחד מהם מספר פעמים, איידן לא ענה, אצל מייקל זה עבר ישירות למענה קולי.
״ הגענו גברת אודרי, יום נעים ובהצלחה בלימודים השנה״ הוא אמר בלבביות.
״ תודה רבה בנג׳מין, יום נעים גם לך״ אמרתי וחייכתי. החלטתי להסתיר את הדאגה שלי, כי זאת תהיה הפגנת חולשה, ואסור שזה יקרה.
נכנסתי בשערי בית הספר ״ברוכים הבאים לקונסטנס- סנט. ג׳ודס, אנחנו מאחלים לכם שנת לימודים פורייה ומהנה״ היה כתוב על השלט הגדול, אותו אחד שתולים כל שנה.
נכנסתי לממלכה שלי, זהו, כאן זה המקום הבטוח שלי, כאן אני שולטת, וכשאני בשלטון, הכל תחת שליטה.