צעדים בשלג.

צעדים נשמעו בשלג הלבן. הכול היה מכוסה כפור. כל חייה חכמה כבר בטח מצאה מקום מסתור. השמש התחילה לשקוע. גזזתי ציפורנים תוך כדי הליכה. זה הרגל רע שהיה לי, לגזוז ציפורנים. הורדתי את האוזניות שלי ונשמתי עמוק. הקור היה כמו סם מעורר חיים. לא שאני בעד סמים. לא שהיו מרשים לי לקחת אותם. ואם כן הייתי לוקחת, היו מגלים אותי. מה שעשיתי עכשיו היה נחשב לפשע. החיים שלי היו מאוד נוקשים. ואני לא אומרת את זה סתם. זה לא כאילו ההורים שלי לא הרשו לי לצאת בלילה או ללכת למעודנים. לא כאילו היו לי הורים בכלל. הם היו כמוני, שומרי אלפא. התפקיד המיותר ביותר בלהקה. שומרים כמוני נופלים כמו זבובים. ותמיד יש להם תחליף. אם האלפא מת, כל הלהקה מתפרקת. אם הבטא מת, אפשר להחליף אותו. אהבתי את הרעיון הזה. שאפשר למצוא תחליף. שזה לא סוף העולם. ועם אלפא כמו שלי, היה עדיף שנתפרק. מצד שני אהבתי להיות הבטא. למרות שהמנהיגה שלי הייתה מטומטמת. אהבתי שיש לי תפקיד, שיש לי משהו לשמור עליו. ההורים שלי מתו בתאונה די עלובה, האמת. למרות שנירא לי שאבא שלי די שמח למות. זה היה או לשמור על האלפא הכי מטומטמת בעולם, או גאולה מידי הטמטום בידי כדור. הייתי הולכת על הכדור. לא בכיתי הרבה. באופן כללי, אני לא בוכה הרבה. זאת הייתה החירה שלהם בסופו של דבר לקבל את התפקיד, והם ידעו מה ההשלכות. ואהבתי להיות לבד, וכן אני יודעת שזה נשמע כפוי תודה או אכזרי, כי הם ההורים שלי. אבל לא אכפת לי. תתמודדו. ידעתי שאני עומדת לחטוף עונש על זה שלא שמרתי על ה"אדונית שלי", כמו שהמורים אהבו לקרוא לזה. שנאתי את זה, כן, אין לי בעיה לשמור. אבל זה מוגזם. אני בחורה חצינית, שלא צוחקת הרבה, ומאוד מכבדדת את החוקים, אבל גם לי יש גבולות. הסתעלתי לאחור ונאנחתי. ואז חשבתי לעצמי, אם במילא אני הולכת להעינש אז למה לא להישאר כאן יותר זמן? אבל במחשבה שניה, אולי אם אני יחזור עכשיו לא יתפסו אותי. כיווצתי שפתיים וחשבתי על זה. אה, למי אכפת? זה לא כאילו היא הייתה מסתובבת בחוץ במזג אוייר כזה, זה יהרוב לה את התסרוקת או משהו. שמתי בחזרה את האוזניות והמשכתי ללכת ולא הבטתי לאחור. למי אכפת מהחוקים או מאלפא מטומטמים. הלוואי שהייתי זאב בודד. אבל בטוח לא הייתי שורדת. להיות לבד כל הזמן, בלי מקום לחזור עליו, בלי חום או הדרכה, הייתי משתגעת. לא, החיים כמו שהם עכשיו הם בסדר גמור.