" צמיד לבן " פרק 9

אמא יקרה שלי.
בדיוק לפני 6 שנים, איבדתי אותך, יצאת מחיי.
מאז בכל פעם שרק הזכירו אותך דמעות עלו בעיניי.
לא ידעתי איך להתמודד עם זה, לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש, רק ידעתי שלקחו לי חלק מהחיים שעכשיו אני אגדל בלעדייך.
שיותר לא תסתובבי בבית ותכיני לי אוכל.
שלא תתני לי נשיקה בבוקר לפני שאצא עם התיק על הגב.
שלא אוכל לגנוב לך את האודם שלך מהמגירה בלי שאת יודעת.
רמת הגעגועים היא אין סופית ומרגישה כמו נצח.
אני חייבת לשתף אותך בזה שעכשיו , יותר מתמיד אני מרגישה קשורה אלייך.
גיליתי על עצמי שאני אוהבת לכתוב ושאני אוהבת להביע את עצמי בכתב.
עד היום אני זוכרת את זה שכשבאתי לחדר העבודה שלך בבית, וראיתי אותך כותבת איזה מכתב, שאלתי אותך " מה את עושה ? " ואת אמרת לי " אני כותבת לחברה שלי, כותבת לה מכתב געגועים " . אני זוכרת שהסתכלתי עלייך ואמרתי " גם אני אדע לכתוב ככה? " , ואת אמרת " זה תלוי רק בך חמודה ".
אותן העיניים החמימות, אותו המבט, אותה התחושה שאת מאמינה בי לא יוצאות לי מהראש.
מאתמול אני לא מפסיקה לחשוב עלייך, רק עלייך.
גם היום, כשהתעוררתי וסימנתי עיגול על היום הזה בלוח השנה, הסתכלתי על התאריך עמוק ועצמתי עיניים.
אני מתארת אותך עכשיו משחקת למעלה קלפים ( כמו שתמיד אהבת ) , יושבת באיזה גינה ומשקיפה על הנוף, מאכילה את הציפורים, יוצאת לשוט בנהר- את יוצאת אל הטבע שאת כל כך אוהבת.
החיים בלעדייך בבית כל כך ריקים, ואני כבר גדולה, ואני צריכה אותך.
באמת שהייתי נותנת הכל כדי להחזיר אותך לפה, כדי שתחזרי לגור בבית הזה.
נכנסתי לחדר של אבא אתמול וראיתי אותו בוהה בתמונה של שניכם.
הוא מתגעגע לא פחות ממני, אני מבטיחה לך . באתי אליו אמרתי לו " אבא " , והוא ניגב את הדמעות ואמר לי " כן חמודה " . הסתכלתי עליו כולי עם דמעות ואמרתי " אני מרגישה אותו דבר, גם לי היא חסרה. תן לי חיבוק וזה ירגיע את שנינו , אני אוהבת אותך אבא ".
" אני אוהב אותך ילדתי שלי, אני הכי מאושר שיש לי אותך ".
ורק התחבקנו, כשהתמונה שלך כמו בסרט בין הרגליים של אבא מציצה עלינו.
אמא יקרה שלי, תשכבי שם במרומים בנחת ותדעי שכאן ומהלב שלי ושל אבא את לעולם לא נעלמת.
אין זמן, אין מקום שאת לא הולכת איתי אליו.
בכל צעד, כל שיעור, כל נגינה, את שם, רק בשבילי.
מוחאת כפיים חזקות, מביכה אותי ליד החברים הכי טובים שלי, מנשקת אותי נשיקה רטובה ובוכה כשאני מנגנת משהו מרגש.
הכי הייתי רוצה לשמוע את הקול שלך ולהריח את הריח הטוב שלך, אני רוצה שתחזרי, אני לא יכולה בלעדייך.
אני אוהבת אותך, אני מתגעגעת.
בתך היחידה, שכותבת עם דמעות שעוד שנייה נוזלות, נוי.
כאילו התחושה הזאת לא עוזבת והעצב לעולם לא נעלם.
גם אחרי שכתבתי ואני יודעת שזה עשה לי טוב, אני עצובה כאילו כל העולם מת.
זה עצב שאתה לא משתחרר ממנו, זה באמת לאבד בנאדם.
כל הפחד הזה, התחושה הכבדה, ההרגשה המבאסת שיש בבית.
כל שנה כשמגיע התאריך הזה הכל משתנה, הכל מרוסן יותר, הכל עצוב יותר.
כאילו היא נפטרה אתמול.
אבא ואני עלינו לקבר שלה היום, להניח פרחים, לשים אבנים, להתחבר בחזרה עם אותה המישהי החשובה לנו.
מתחת לתאריך הלידה והפטירה ומתחת לשם שלה מופיע המשפט הזה :
אשת חיל שאהבה אדם, טבע ואת נפלאות החיים.
בכל פעם שאני רואה את המשפט הזה עולות לי דמעות בעיניים, זה המשפט שהכי תיאר אותה היא הייתה הבנאדם הכי שמח, אף פעם לא ראיתי אותה עם דמעות בעיניים.
כולם יודעים שהייתי כל כך דומה לה, שהייתי היא בקטן. יש ביני לבינה את הקשר החזק שיש בין אם לבת, שלעולם לא נפרד.
מה לא הייתי עושה כדי שהתאריך הזה לא היה אומר לי משהו, שהוא היה נחשב לי כמו כל יום רגיל ושהיא הייתה פה.
אבא ניגש אליי היום בצהריים לחדר והתחיל לדבר :
" נוי, את בסדר ? “.
" אני בסדר, אני רק בוכה, לא כזה סיפור ".
" את והשטויות שלך " אמר לי אבא וחייך חיוך קטן, “ יש לי משהו להביא לך חמודה ".
" מה זה אבא ? “.
" צמיד זהב, צמיד מזהב אמיתי שהיה שייך לאמא שלך ".
" איפה מצאת אותו ? “.
" בתוך התמונה שלה ושלי. פתחתי את המסגרת האחורית ובפנים הוחבא הצמיד הזה. אני רוצה שתקבלי אותו ".
" וואו אבא תודה, אתה לא יודע כמה זה חשוב לי ".
" מגיע לך, שהיא תישאר תמיד קרובה אלייך ".
שמתי את הצמיד בדיוק ליד הצמיד הכסוף שכבר היה עליי, בהיתי בשניהם וניגשתי לתת לאבא חיבוק ענק.
" אני כל כך מתגעגעת אליה " אמרתי לאבא והתחלתי לבכות.
" גם אני כל כך מתגעגע , אני תמיד מרגיש ריק ביום הזה , אבל אני מודה על דבר אחד ".
" על מה ? “.
" על זה שהיא ילדה את הדבר הזה שאני גאה לקרוא לו הבת שלי ".
" אתה כל כך דרמטי, אבל אני כל כך אוהבת את זה בך " אמרתי לאבא וצחקתי.
" רוצה לצאת קצת להסתובב ? להתנתק קצת מהכל ? “ שאל אותי אבא.
" נצא לאיזה פארק? נאכיל ציפורים? – נעשה את הדברים שהיא הייתה עושה ? “.
" רעיון מקסים, נתלבש ונצא ".
לקחנו אוכל לציפורים, הלכנו לפארק הקרוב לבית, התיישבנו על ספסל ורק הסתלכנו על הנוף.
זה היה נראה כמו איזה סצנה מאיזה סרט, סצנה של זוג אוהבים, רק שבמקרה שלנו געגועים מילאו את ליבנו.
" אני בטוחה שהיא מסתכלת עלינו מלמעלה " אמרתי לאבא והוא חייך אליי וחיבק אותי חזק.