" צמיד לבן " פרק 8 חלק ג

וזה בערך כל הסיפור של המשלחת, אחת החוויות הכי מדהימות שקרו לי בחיים.
מאז אני שומרת עם עמית על קשר קבוע, אנחנו מדברים מלא, לא התנתקנו אחד מהשנייה.
כל הנסיעה הביתה הייתה מאוד ארוכה, האמת גם קצת מייגעת.
אבא כל כך התלהב מכל הדברים שאמרתי, שהוא פשוט שאל ושאל עוד ועוד שאלות.
זה היה לי כיף לקבל את הצומי הזה, אבל אחרי איזה חצי שעה כבר הייתי כל כך עייפה שפשוט לא הקשבתי לו ונרדמתי לו מול העיניים.
בערך כאן נגמר הסיפור, לחלוטין חוויה שאי אפשר לשכוח אותה- ניצלתי כל רגע.
אני עוברת לנושא הבא והלא פחות חשוב- הסיפור של עידו.
חזרתי ארצה כולם שאלו איך היה כל החברים והידידים הקרובים, זה היה בדיוק היום שבו יש לי שיעור ספרות מורחב.
נכנסתי לשיעור בשמחה אדירה, התווכנתי להראות למורה את ההתחלה של הסיפור שלי.
היא הפילה עליי בום, כרגיל. אל תדאג, לא בום היסטרי, אבל בום שגורם לי לשנות את כל מה שתכננתי לכתוב.
הסיפור הזה לא צריך להיות ארוך, הסיפור שאחנו כותבים אמור להראות לנו איך אנחנו צריכים ליצור סיפור קצר- המטרה שלו זה לכתוב אותו ב-4 עמודים גג שיכניס גם מתח , גם תהייה וגם את המחשבות לתוך 4 עמודים מתומצטים.
אני לא אגיד שאהבתי את המחשבה שהסיפור שלי הולך להיות פי אלף יותר קצר ממה שתכננתי, אבל זה היה אתגר יפה, איך להכניס את כל מה שאני רוצה שיהיה הכי מעניין שגם אני אוהב ושגם יכתב טוב.
חזרתי הביתה מאותו היום, ישבתי לפני המחשב והתחלתי לכתוב.
בבקשה : המשך הסיפור של עידו:
נתתי לידידה שלי את מה שקראתי, היא קראה את זה לעומק, האמת שראיתי את קצה הפה שלה מחייך.
" ידעתי " , היא אמרה כשהיא מחזירה לי את הדף לידיים.
" ידעת מה ? “.
" שאני לא טועה, שאין לך בעיה לכתוב על עצמך עמוד שלם ".
" זה לא היה קל שתדעי לך ".
" אוחח אתה והצניעות, אם הייתי שם ושמה לך סטופר, גג 10 דקות כתבת את זה ".
" את נהנית מזה הא ? “.
" אני לא נהנית מזה בשביל עצמי, רק בשבילך. תאמין לי שהכתיבה הזאת זה הדבר הכי משחרר שיש, אתה אומר רק לעצמך את מה שיש לך על הלב בלי לקבל ביקורת, אתה מתייעץ עם עצמך על הנושאים שרק אתה יודע. אל תגיד לי שלא נהנית ".
" נהניתי מכל שנייה ".
" רואה ? אני לא מדברת שטויות ".
" את לא מדברת שטויות בכלל, אבל אני לא מבין דבר אחד ".
" ומהו ? “.
" למה מלכתחילה שלחת אותי לכתוב? “.
" אין לי תשובה על זה. בכלל לא חשבתי שתכתוב, חשבתי שלקחת את זה בתור בדיחה ".
" לקחתי את זה בתור בדיחה, באמת , אבל אז ראיתי את הצמיד שלך על היד שלי ואמרתי לעצמי- למה לא ".
" תראה איזה השפעה יש לצמידים על החיים שלך ".
" וואלה צודקת ".
היא באמת צדקה, באמת הרגשתי הרבה יותר משוחרר, ידעתי שאיתה אני יכול לדבר על הכל.
היא תמיד נתנה לי הרגשה כזאת של " אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה , בלי להתייחס לעולם שמסביבך " , היא תמיד שידרה לי את אותה המישהי הזאת שתמיד תהיה לצידך.
פתאום הרגשתי משהו כל כך שונה בלב שלי, ההתייחסות שלי אליה השתנתה.
היא פתחה לי בלב מקום שלא הכרתי, האני הפנימי שלי יצא החוצה.
אמרתי או לא אמרתי שאני הכי פילוסופי שיש?
ואז , היא נתנה לי דף.
היא אמרה לי לפני שפתחתי את הדף " לא האמנתי שתכתוב אבל עכשיו אני באמת מאושרת, עכשיו אני רוצה שתראה משהו שאני כתבתי ".
אני מרגישה כלואה בתוך מקום שלא נוח לי בו, שהסביבה שאני נמצאת בה נותנת לי כל שנייה ביקורת, שהבנאדם היחיד שהוא הכי פתוח אליי , גם אותו אני יכולה לאבד. אני אף פעם לא חושבת מס' צעדים קדימה, אני לא מסתכלת על העתיד אלא רק חווה את ההווה, הייתי רוצה למצוא מקום שאני באמת ארגיש בו שלמה עם עצמי, שבאמת יאהבו אותי .
" מה ? “.
" אתה מופתע ? “.
" את באמת מרגישה ככה ? “.
" אני מרגישה שאני הילדה הכי דיכאונית בעולם, שלפעמים אני משתנה בשנייה ממצב רוח טוב לרע. אני שונאת את ההרגשה הזאת, אני באמת שונאת אותה, אני לפעמים כל כך כועסת על אנשים שהם הכי יקרים לי בעולם ".
" אל תחשבי על עצמך דברים כל כך רעים, באמת, זה לא שווה את זה ".
" אבל זה באמת מה שאני מרגישה ".
" תקשיבי לי " אמרתי לה , לקחתי את הראש שלה אליי ואת כל הגוף שלה והחזקתי חזק : “ אין בנאדם בעולם הזה שאני קשור אליו יותר ממך, אין מישהי או מישהו שגרם לי להיפתח כל כך ולהוציא את כל הרגשות שלי החוצה. בגיל הזה יש כל כך הרבה עליות וירידות וזה נורמלי כל כך שתרגישי ככה. אני לא רוצה שתחשבי על עצמך שאת חסרת יכולת ושתמיד נמאס לך מהכל- כי את הבנאדם הכי מיוחד שפגשתי. אני מרגיש כאילו אני יכול לדבר איתך על נושא מפגר- כמו איזה תוכנית מצוירת לפחות שעה ולא ימאס לי, שתמיד אני אוכל לפנות אלייך ולהגיד לך הכל, שאת תמיד תהיי שם וגם אם אני אחליט לשלוח סמס ב-4 בבוקר את תחזרי אליי תוך2 דקות. אני מעריץ אותך ".
לקחתי את הצמיד הכי יקר לי בעולם, הצמיד בצבע הירוק, הצמיד שכתוב עליו השם שלי ונתתי לה אותו.
" זה מגיע לך יותר מכל בנאדם בעולם. זה הצמיד שאני הכי אוהב והוא שלך עכשיו ".
" אני לא יכולה לקחת לך אותו עידו, מספיק אמרת לי את מה שאמרת ".
" אל תשחקי לי אותה עכשיו באיזה סרט, אני לא מתכוון לחזור בהחלטתי, הוא שלך נקודה ".
" תודה, באמת תודה, אתה לא יודע כמה מרגש אותי מה שאמרת ".
" את לא יודעת כמה אני מרגיש עם עצמי יותר טוב עכשיו ".
" אבל למה? לא אמרתי כלום ".
" את לא קולטת הא? אני אשכרה ישבתי וכתבתי על עצמי עמוד בלי שזה לבית הספר, רק בגללך. באמת ישבתי וחשבתי על עצמי בתור בנאדם בעולם הזה. נכנעתי להתערבות שלנו ויצאתי ממנה הכי מורווח שאני יכול. זה לא אומר לך משהו ? “.
" זה אומר לי שאתה פשוט בנאדם מדהים ".
" וזה רק בזכותך, אני חייב לך על זה " , אמרתי לה וניגשתי לתת לה חיבוק.
" אני חושבת שכל אחד יכול ללמוד מזה, באמת, אם רק היית נואם את הנאום שאמרת לי עכשיו מול כולם, כל אחד היה מרגיש עם עצמו יותר טוב. ילדים היו מבינים שיש להם לאן לשאוף ולאן להגיע, שלא צריך להיות עצוב ולהרגיש חרא כל היום, אני באמת חושבת שאתה אחד הילדים שיוכלו להשפיע כשיגדלו ".
" אוי כל כך כנ"ל ".
" חחחח , אין דברים כמוך עידו ".
" תיקון טעות קל- יש דברים כמוני, אין דברים כמוך ".
" אני זו לא הנקודה פה, אלא רק אתה ".
" יש בזה משהו " , אמרתי וקרצתי.
אני באמת חושב שאם הייתי קורא את זה ולא כותב את זה – הכל היה אחרת.
לא הייתי באמת מרגיש שכל מה שכתבתי זה נכון, פשוט הייתי קורא לאותו בן שכתב את זה גיי או משהו , מי שמע על ילד עם כל כך הרבה רגשות ושעוד יכול לפתוח אותן ככה ?
אבל זה לא המצב, אני הוא אותו הילד, אני באמת מרגיש עם עצמי יותר טוב.
עכשיו אני מאושר, ואותה ידידה טובה שלי הפכה מהר מאוד גם לחברה שלי – כמו שיכולתם לנחש- צפוי לחלוטין.
מאז היא ואני משתפים אחד את השני בהכל, באמת בהכל, מדברים על הכל- חופרים על הכל.
בגלל אותו צמיד, בגלל אותה התערבות, החיים שלי הפכו אלף לחיים עם יותר משמעות, בית לחיים שאני מחייך בהם יותר, נהנה בהם יותר, מנצל כל רגע בו אני חי.
זה הסיפור שלי, קצת קיטש וראייה של החיים מנקודת מבט אחרת.
לא משנה לי מה יחשבו ולא משנה מה יגידו עליו, אני נהניתי, זה באמת הכי חשוב.
הסיפור גם גרם לי להסתכל על עצמי.
מתי אני אצא מהפחד הזה של לאבד מישהו? מתי אני אשתחרר מהמחשבה הזאת שחבר זה אסור, שחברה טובה זה אסור, מתי ?
המשכתי לבהות בסיפור שכתבתי, וראיתי שחסר לו איזה משפט סיום, משפט שיסכם לי את התחושה שרציתי להעביר בסיפור הזה.
ולא בא לי כלום, לא יכולתי לחשוב, הכל היה ריק פתאום.
משפטים כמו " אל יו ניד איס לאב " , השמיים הם הגבול, חייך אל העולם והוא יחייך בחזרה, תן חיוך הכל לטובה וכאלה נוצלו כל כך הרבה פעמים, הם המשפטים האלה שתמיד תמיד שנאתי, שהם הכי צפויים.
בכלל, איזה משפט אני אוכל להכניס שיקשר אותי לסיפור הזה, שיעביר את התחושה שלי, אין כזה.
ובאמת שגם לא מצאתי, השארתי אותו כמו שהוא.
לחצתי הדפס, זה יצא לי סיפור של שני עמודים מלאים, לא יותר מזה.
ושמחתי על זה, זה מה שרציתי, זה מה שתכננתי.
ורק כשלחצתי פרינט ועברתי שוב בעיניים על הדפים שבידיים שלי הבנתי שבעתיד- אני אהיה סופרת.
זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, ספורט ומחשבים לא מעניינים אותי יותר, גיליתי משהו שהסתתר בי כל כך הרבה זמן ופשוט חיכה לפרוץ.
יותר לא תראו אותי נופלת לדיכאונות , וגם אם כן – יש לי איך לצאת מהם בקלות.
והכי מדהים- שגיליתי את זה לבד, בלי אף אחד, שאני זו שהחליטה לכתוב ואני בעצמי הפכתי את החיים שלי לקלים הרבה יותר.