" צמיד לבן " פרק 7

עצם העובדה שאני מתחיל לכתוב יומן, ואני בן, עושה לי רע.
לא תראו בנים בגיל שלי מתחילים לכתוב על עצמם , לא הייתם מאמינים שמי שכותב את זה נראה כמו שהוא נראה.
אני עידו, עוד חודשיים בערך אני חוגג יומולדדת 16.
אני רווק אבל לא תמיד הייתי רווק, אני יודע מה זה לאהוב ואני יודע מה זה להתקרב למישהי.
הרבה ילדים מכירים אותי בתור הליצן של הכיתה, בתור זה שמצחיק את כולם ועושה דאחקות על כל דבר, אבל באמת שאני הבנאדם הכי רציני שתפגשו בחיים.
אני טינייג'ר רגיל בערך כמו כולם וגם בי יש את התכונות האלה שהייתי רוצה לשנות.
לצערי הרב! – אני גר עם עוד 3 בנות בבית ואני הבן היחיד, זה סיוט.
אני ילד סנדוויץ' , אני הילד השני במשפחה ( יש לי אחות אחת גדולה, עכשיו היא בדיוק גומרת צבא ) , ועוד 2 אחיות קטנות.
אני שונא להגדיר את עצמי ככה אבל אני הבן הכי נשי שאני מכיר.
אני לא גיי! אני חוזר אני לא! – אבל אני מסתובב רוב החיים שלי בסביבת בנות ויודע עליהן בערך הכל.
אם ידידות שלי רוצות לדבר עם מישהו הן באות אליי, אני מקשיב תמיד, תמיד תמיד, ובדר"כ גם נותן להן איזה עצה.
כבר למעלה מ-5 שנים שאני מנגן על פסנתר, זה אחד הדברים שאני הכי אוהב.
אני ילד של הצופים ואוהב את זה ברמות אדירות!
חשוב לי לפעמים יותר משיעורים להכין את הפעולה הכי טובה כדי שהחניכים שלי יאהבו אותה.
יש 3 סימנים שאם תלכו ברחוב תבינו שזה אני :
אני גבוה , עם צבע עור שחום ושיער שחור.
אני רזה נורא, ויש כאלה שחושבים שאני בתת משקל.
ויש לי על יד ימין שעון ועל יד שמאל מלא מלא צמידים.
לא צמידים כאלה של בנות, אלא חוטים כאלה, שרוכים, שכל אחד מהם קיבלתי ממישהו שחשוב לי.
ואל תשאלו אותי למה אני שם שעון בצד ימין, סתם סיפור- לא מעניין.
והשאלה המתבקשת- למה אני כותב את כל זה?
כי ידידה שלי התערבה איתי.
אלה היו המילים שלה : “ אתה קורא מלא, ואם קראת בגיל כל כך צעיר ספר של 1200 עמ' ב-5 ימים זה אומר משהו, אני מבטיחה לך שאם תשב מול המסך ותנסה לכתוב על עצמך עמוד אחד אתה תצליח בלי שום בעיה. זה שאתה חושב שאתה לא יודע לכתוב זו טעות אחת גדולה, כל בנאדם יודע לכתוב, פשוט צריך לרצות את זה ".
לא יודע למה הקשבתי לה, אבל אחרי שהיא אמרה לי את זה אמרתי לה " בואי נתערב ". בלי שום בעיה היא התערבה איתי , ואפילו לכבוד המאורע הזה הוציאה מהיד שלה צמיד מגומי , נתנה לי אותו ואמרה לי " זה יזכיר לך אותי ואת זה שאתה צריך ויודע לכתוב ".
היא באמת חשובה לי, והאמת שבהתחלה לא האמנתי לה, לקחתי את כל הסיפור הזה בתור בדיחה.
התאמנתי בפסנתר ובדיוק ראיתי את הצמיד, אז הלכתי לחדר והתחלתי לכתוב.
הצלחתי?
אפילו אני לא יודע… אני אתן לה את זה והיא תחליט. ביי בינתיים.
זה הסיפור שלי, זאת ההתחלה לפחות, זה הסיפור על אותו עידו שנתבקשתי לכתוב בשיעור ספרות מורחב.
האמת שאני אוהבת את מה שיצא לי, אני באמת מתחברת עם מה שכתבתי.
העידו הזה הוא בעצם אני, ראית בעצמך :
אותם צמידים על הידיים, אותה פתיחות לאנשים, אותו רצון לכתיבה שלא מגיע ממך ושאתה לא רוצה בו בכלל.
אני חושבת שיש לי כיוון לאן זה הולך להימשך, אבל אני לא בטוחה.
הכי הייתי רוצה שיקרה משהו שיגיד לעידו הזה משהו על החיים שלו, על מי שהוא באמת.
אני יודעת שבסיפור הזה הולך להיות בום , משהו יקרה, משהו חזק.
עידו יצטרך למצוא את הדרכים הנכונות לצאת ממנו, לחזור לחייך.
זה לא מספיק תקופה אחת טובה בחיים להיות שמח, צריך לשמור על זה.
עידו יהיה דמות פילוסופית מאוד, רוחנית מאוד, שיודעת איך לכתוב, שיודעת איך להביע את עצמו בכתב, בערך כמוני.
תראה, זה משהו שכתבתי בתקופה האחרונה , זה באמת מראה שהכתיבה והרצון לומר משהו מבחינה פילוסופית באמת מתפתח אצלי :
מה מעניין אותי לדעת?
יש אנשים שמשתמשים בצורת הביטוי הזאת בתור בדיחה , לומר " מה זה אמור לעניין אותי " אם חבר מספר משהו ממש לא קשור או ממש לא מעניין. אבל אולי בשבילו זה מעניין? – האמת, בטוח שאותו זה מעניין , אחרת הוא לא היה בכלל מדבר על זה. אולי הוא חושב שאותך יעניין להתעניין בחיים שלו?
ויש אנשים שלוקחים את זה לקצה השני. לוקחים כל שאלה כשאלה פילוסופית.
למה? למשל, היא השאלה הפילוסופית הכי גדולה. למה ואיך נוצרו הדברים בעולם. למה מנסה לענות על הצרכים שהאדם רוצה לדעת, דברים שהאדם רוצה תשובה עליהם. אבל לפעמים, השאלה הזאת " למה " – לא ניתנת לפתרון.
מעולם לא יחסית כל כך הרבה מחשבה לשאלה פשוטה. אנחנו שואלים שאלות כל הזמן, אנחנו מוקפים בעולם מלא שאלות ובאנשים שרוצים תשובה.
בשיחה ממוצעת בטלפון אתה שואל לפחות 10 שאלות. ביניהם: מה קורה? מה שלומך? איך היה בעבודה? מתי אתה חוזר הביתה? וכן האלה וכן האלה. עצרתם פעם לחשוב באמת על שאלה לפני ששאלתם אותה? אולי היא לא במקום? אולי עוד מעט מישהו אחר יענה עליה? .
בתור תלמידה בתיכון אני שואלת הרבה שאלות. הרבה מאוד. אני רוצה להבין לעומק יותר את הדברים שנאמרו בכיתה, לפעמים אני רוצה גם להביע דעה אישית, והשאלה הזאת ששאלתי – מלמדת משהו חדש, גם אותי וגם את המורה, שמבין איזה תלמיד יושב לו מול העיניים ומביע עניין בשיעור.
אני רוצה לדעת מעבר. אני רוצה להבין את העולם בצורה פילוסופית.
ובשביל זה, צריך לשאול את השאלות המתאימות. השאלות שמתייחסות למשהו מובן מאליו מזווית אחרת. מלראות את הצד האחר שלו, ומביאות פירוש שונה. בדר"כ בשאלות שלי, אני אכתוב 2 מילים. האחת- מהו? או מהם? או מזה? או מהי? , והשנייה- מילה שונה בכל פעם, שנמצאת בעולם כמובן מאילו, ולעולם לא מקבלת תשובה חד משמעית.
יופי, תחושה, רצון, הצלחה, אהבה, מדינה, שייכות, משפחה, ועוד הרבה יהיו המילים השניות של השאלה. והם יעבירו את המחשבות שלי והתחושות שלי לנייר, ומשם- לכל אלה שיחפצו לקרוא.
לדעתי, המשימה העיקרית שלי זה להנות, להנות מהכתיבה ולא לחשוב מה יחשבו אחרים. אני כותבת בשביל להביע דעה, בשביל להבין אחת ולתמיד האם הפילוסופיות שבי , זה הדבר שאני הכי אוהבת ללמוד והכי אוהבת לכתוב עליו.
פילוסופיה – מילה קשה לביטוי, מילה עצומה למחשבה. וזהו בערך, לילה טוב.