want to fly
סיפור שלא נכתב פה באתר, אלא נכתב כבר לפני כמה חודשים והועלה לפה כי הייתי חייבת לשתף אותו. אני מקווה שנהניתם לקרוא אותו, אני יודעת כמה נהניתי לכתוב אותו.

" צמיד לבן " פרק 10, פרק אחרון

want to fly 05/01/2013 920 צפיות 2 תגובות
סיפור שלא נכתב פה באתר, אלא נכתב כבר לפני כמה חודשים והועלה לפה כי הייתי חייבת לשתף אותו. אני מקווה שנהניתם לקרוא אותו, אני יודעת כמה נהניתי לכתוב אותו.

עמודים אחרונים ביומן הם תמיד אלה שבהם סוגרים פינות- כותבים משפטי סיום כמו " ואני אמשיך לדפדף בך ולשמור אותך לנצח נצחים " או " אני לא מאמינה שנגמר לי המקום , אמשיך לכתוב במקום אחר ".
גם אצלי, אלה העמודים האחרונים, לא האמנתי שאני אכתוב כל כך הרבה ואשאב לזה , באמת שלא.
אני מודה על כל רגע שכתוב ביומן הזה ( הרעים והטובים ) , על כך שלמדתי על עצמי הרבה דברים חדשים, על זה שלא פחדתי לפתוח את הלב, על הכתיבה שהתפרצה ממני וגרמה לי לכתוב את הסיפור המדהים של עידו, אבל יותר מהכל- תודה לך אמא, שאותם המילים שבהם התחלתי את היומן גרמו לי להבין על עצמי איך לחיות ואיך לנהל את חיי בעתיד.
כנראה שהגורל שבחר לקחת אותך ממני, פעל לטובתי ופתח לי הסתכלות על מי אני באמת.
הדבר היחיד שעוד לא סגור זה כל העניין של " החבר ".
צפוי שאת העמודים האחרונים אני אקדיש לבנים הא?
באמת שבהתחלה לא ייחסתי לקשר ביני לבינם משהו רציני, זה פשוט היה בגדר הידיד, רק עכשיו אני מתחילה להבין שלפתח רגשות ולרצות בנאדם אחד שיהיה קרוב אלייך יותר מהשאר יכול לבוא ויכול להתפרץ.
יש כמה שאני רוצה לדבר עליהם, שלושה ליתר דיוק : עמרי ( הידיד הכי קרוב שלי ), אמיר ( אינטרנט ) ועמית ( המשלחת ).
עמרי היה ונשאר הידיד הכי קרוב שלי, ולמרות שאני יודעת שבאיזה שהוא שלב הוא רצה מעבר ואני לא נתתי – הקשר בנינו לעולם לא נפרד, לא התנתק, לא הרגשנו בושה לדבר על אותם דברים כמו קודם.
יצאתי לבד באיזה יום השבוע עם עמרי, להשלים פערים.
" מלא זמן לא ישבנו ודיברנו רק שנינו, מה קורה בחייך ? “, שאלתי את עמרי.
" האמת שיש איזה משהו, זה עוד לא בטוח אבל, מי יודע ".
" ספר לי! “.
" אני עובר לגור בארץ אחרת, ההורים שלי קיבלו הצעת עבודה לשנתיים בפריז, אני טס ביחד איתם ".
" אני לא מאמינה! איזה כיף לך! “ אמרתי וקפצתי על עמרי.
" גם אני לא האמנתי, חשבתי שהם צוחקים עליי, אבל אני כל כך נרגש ".
" ובצדק! אבל רגע ".
" מה יש ? “.
" זהו? אני לא אראה אותך יותר ? “ עברה לי המחשבה הזאת בראש ובא לי העצב .
" בדיוק, זה החלק החרא בכל העניין ".
" ווואו , אני הולכת לאבד אותך ? “.
" אל תהיי דרמטית! את לא הולכת לאבד אותי ולא כלום, פשוט לא נתראה שנתיים , עדיין נוכל לדבר ".
" תודה שזה לא אותו הדבר ".
" צודקת, רוצה שאני אתקשר להורים ואגיד להם שאני נשאר בארץ בגללך ? “.
" כן…. “ אמרתי מהורהרת .. “ רגע מה ?! , מה נראלך? ברור שלא! תיסע, זה הזדמנות, אני פשוט אחכה שתחזור ".
" חחח , איזה מדהימה את, באמת שאני אתגעגע אלייך ".
" אני אתגעגע הרבה יותר, אני הראשונה לדעת ? “.
" כן, שמרתי על זה בסוד מכולם ".
" אבל אתה תספר לחברים נכון? שלא פתאום תעלם מחיינו ".
" השתגעת? ברור שאני אספר ".
" טוב, מתי זה קורה ? “.
" פלוס מינוס חודש ".
" ווואו , קשה לי לעכל את זה ".
" קניתי לך משהו " אמר לי עמרי והכניס את ידו לכיס.
" תן לי לנחש, קנית לי צמיד ? “.
" כן בדיוק, שלא תשכחי אותי לעולם ".
" איך אני אשכח אותך איך ?! “.
עמרי נתן לי את הקופסא ואני פתחתי אותה.
" וואו , זה אחד הצמידים הכי יפים שראיתי " , בפנים היה צמיד עם אבן קריסטל בצבע טורקיז מדהימה, בתוך צמיד של עיגולים מכסף, צמיד כל כך יפה לא ראיתי הרבה זמן.
" זה הדבר הראשון שעלה לי במוח לתת לך, את כל כך חשובה לי נוי ".
" עמריקי , זה פשוט מדהים, תודה. רוצה לשים לי אותו ? “.
" העונג כולו שלי " , עמרי שם לי את הצמיד על היד ואז הסתכל לי בעיניים.
אם הייתי רוצה הייתי מקרבת באותם הרגעים את הראש שלי אליו, אבל כלום לא קרה.
אותה תחושה חזקה שאתה מאבד מישהו, והאמת שהיא לא כל כך רחוקה מהמציאות כי עמרי עוזב- שוב עלתה בגרוני.
" זה אחד הצמידים הכי חשובים שיש לי עכשיו על היד, אני מבטיחה לך ".
" אני המאושר באדם כרגע ".
" אתה מבטיח שתשמור איתי על קשר? לא תשכח אותי ? “.
" אני לא יכול להבטיח לך שלא תהיה לי איזה חברה צרפתייה מהממת , אבל בכללי- אני אשמור איתך על קשר שבועי ".
" חחחח , אין לי בעיה שתצא עם מיליון צרפתיות , הן לא יודעות איזה נשמה בא להן למדינה ".
" אוי, כפרה עלייך נוי ".
" רק אמת אומרות שפתיי " , אמרתי לעמרי וצחקתי.
" אנחנו עוד ניפגש לפני שתיסע נכון ? “ שאלתי את עמרי.
" אני מאמין שכן, אני רוצה בזה, לנצל עוד כל רגע שאני יכול בלהיות איתך ולדבר איתך פנים מול פנים ".
" רוצה שאני אכין לך מכתב טיסה ? “.
" אני לא מהסוג הזה שמקבלים מכתב טיסה, אבל למה לא? בשבילך אני אקרא אותו אפילו 8 פעמים במטוס ".
" אוקיי סבבה, אני אכין ואביא לפגישה האחרונה שלנו ".
" זה באמת קורה הא? מתחילים חיים בלי שאנחנו נפגשים פעם בשבוע ? “.
" אתה בשוק ? “.
" אני עוד לא מעכל, אם יכולתי הייתי לוקח אותך איתי ".
" יאללה, אני זורמת ".
" חח סבבה " אמר לי עמרי וקרץ.
" אני רוצה שתיקח אותו " עברתי ליד שלי והוצאתי ממנה את הצמיד הכחול.
" אני לא יכול לקחת לך אותו, זה הסימן היכר של החברות שלנו ".
" בטוח שאתה רוצה שזה ישאר אצלי? לא תרצה את הסימן הזה כדי לזכור אותי ? “.
" אני לא צריך צמיד בשביל זה, את במילא בראש שלי עם ובלי צמיד ".
" תאמת, קיוויתי שתגיד את זה, אני רוצה לשמור על הצמיד הזה, פשוט הרגיש לי נכון להציע לך לקחת אותו ".
" תשמרי אותו, מגיע לך ".
" הרבה תודה " אמרתי לעמרי.
אחרי עוד חצי שעה נפרדנו, התחבקנו ונפרדנו, הבטחנו שעוד נדבר ונתראה הרבה לפני שהוא יסע וכל אחד פנה לדרכו.
אני אתגעגע לעמרי, אני מרגישה את הגעגועים כבר עכשיו, לא יהיה לי אותו יותר לצאת איתו ולדבר על כל הדברים שאני רוצה, הוא לא יספר לי יותר סודות מצחיקים או סיפורים שלו משהיה ילד קטן, זה יחסר לי.
חוץ מעמרי, אמרתי לך שיש עוד 2 ששווה לדבר עליהם.
אמיר.
הקשר עם אמיר וואלה הולך טוב, אנחנו באמת נפגשים ומדברים מלא, גם הוא הפך לאחד הידידים הכי קרובים שלי.
להבדיל מעמרי הוא לא עוזב את המדינה וטס אבל, גם מהצד שלו יש חדשות.
נפגשנו באותו הגן שהלכנו אליו בפגישה הראשונה.
" מה קורה יקירי? שנים שלא ראיתי אותך ".
" באמת עבר הרבה זמן, זה לא טוב, אני לא אוהב את הניתוק הזה ".
" כן, גמאני לא , יש חדש ? “.
" כן, יש לי משהו לספר לך ".
" פטפט ".
" יש לי חברה ".
" פשש, מזל טוב אמירי , מתי זה קרה ? “.
" אממ , שבוע כזה ? “.
" אני גאה בך, מה שמה של הנבחרת ? “.
" שי ".
" אותו בצפר? חבר משותף? אינטרנט בדיוק כמוני ? “.
" חברים של המשפחה ".
" וממתי הבנת שזה יותר רציני? כי בפגישות הקודמות שלנו עוד לא היה כלום ".
" הפגישה האחרונה שלנו הייתה כבר אחרי שפגשתי אותה אבל עדיין לא קרה כלום, פשוט הבנתי שאני מרגיש אליה משהו, אמרתי לה והיא פתחה את ליבה ואמרה שהיא מרגישה את אותו הדבר ".
" פשוט מקסים, אני שמחה בשבילך ".
" באמת ? “.
" כן, אני הכי מאושרת כשאתה מאושר ".
" אוי איזה נשמה את, תודה ".
" חח שטויות ".
" אני רואה שאת עדיין שומרת אותו “.
" הצמיד שלנו של הפסים? נו ברור מה נראלך ? “.
" אני שמח , באמת, את חשובה לי ואל תדאגי- זה שיש לי חברה לא אומר שאני לא אתראה איתך יותר. אנחנו עוד ניפגש הרבה ואפילו- נוכל לרכל עליה ", אמר לי אמיר, קרץ וצחק.
" נו אז מצוין , החיים פשוט דבש ".
" צודקת וצודקת, כמו תמיד ".
המשכנו לשבת בפארק עוד שעה ולדבר, ואח"כ נפרדנו, בערך אותו דבר – חיבוק ארוך וביי.
והאחרון ( זה כבר מייגע הא? לא נורא עוד שנייה סיימנו ) , ידידי הקרוב והמקסים- עמית.
אוי עמית, אותה משלחת רק עשתה לנו טוב, אותו קשר שיצרנו שם נמשך גם בארץ.
אנחנו מדברים מלא ולמרות שאין לנו את האמצעים להיפגש הרבה אחנו נפגשים אחת לחודש.
האמת שאבא היה כל כך נחמד שהוא הציע להסיע אותי לבית של עמית באיזה שבת אחת, ונפגשנו.
כמובן, חיבוק ונשיקה בהתחלה לקריאות של " התגעגעתי כל כך " וכאלה , ואז עלינו לחדר שלו והתחלנו לדבר.
" אני לא מאמין שאת פה ".
" ללכת ? “.
" חחח , נראלך? , זה פשוט מפתיע, אני מאושר ".
" אז ככה נראה עמית בחייו בישראל, אני מרוצה ".
" כן? הנאה החדר בעינייך ? “.
" נאה מאוד ".
" אז מה נשמע איתך? איך החיים ? “.
" מקסימים, מנצלת כל שנייה, אתה ? “.
" בעיקר מנגן ומנגן ומנגן, קיבלתי הזמנה מאיזה תוכנית של מוסיקאים צעירים ואני נוסע בקיץ לעוד משלחת של ילדים נגנים ".
" איך לכולם קורה דברים מעניינים בחיים ולי לא ? “.
" מה זאת אומרת לכולם ? “.
" כולם, כל הידידים הכי טובים שלי ".
" אני בטוח שגם בחיים שלך קורה משהו מעניין ".
" לא, לא ממש ".
" תנסי שנייה לחשוב, מה עשית בחודשיים האחרונים? כמה שיחות נפש ניהלת? כמה אנשים פתחו בפנייך את הלב? כמה אנשים מעריכים את המילים שאת אומרת? כמה את ילדה מיוחדת ? “.
" אתה באמת חושב שאני מיוחדת ? “.
" ללא ספק ".
" האמת שאתה צודק, אולי זה לא מעשים של לעבור מדינה אבל זה דברים שבאמת הופכים אותי למי שאני, מפתחים לי את החיים ונותנים לי סיבה לקום בבוקר ולחייך ".
" את כל כך פילוסופית, מי היה מאמין ? “.
" תאמין לי שאם היית אומר לי שאני ילדה פילוסופית לפני חודש בערך, הייתי צוחקת ומעיפה לך כאפה ".
" ומה השתנה ? “.
" הכל בערך. אני השתניתי, גדלתי, התפחתי, הבנתי שאני אוהבת לכתוב ולהביע את עצמי ככה ".
" אני ממש מזדהה איתך שתדעי ".
" באמת? אבל למה ? “.
" גם אני עברתי את זה, בהתחלה כל מה שעניין אותי היה מה שעניין את כולם- מחשבים וספורט, וכשההורים שלי שיכנעו אותי להתחיל לנגן בחצוצרה מצאתי דרך אחרת להביע את עצמי- דרך הנגינה. אני נהנה מכל שנייה שאני מחזיק את הכלי הזה ומנגן משהו, הוא בשבילי העולם שלי ".
" אמרו לך פעם שאתה בנאדם מדהים ? “.
" אמרו כמה וכמה פעמים, אבל תמיד נחמד לשמוע שוב " אמר לי עמית וצחק.
" יש לך תוכניות מה לעשות עכשיו? “.
" להמשיך לדבר וכזה ? “.
" יש לך על מה ? “.
" כבר נמצא מה לעשות ".
ומצאנו, והמשכנו לדבר ולדבר ולא הרגשנו שהזמן טס.
כשאבא צילצל ואמר לי שהוא למטה כל כך התבאסתי, נפרדתי מעמית בחיבוק והבטחנו שנעשה את זה שוב בקרוב ( ושהפעם הוא יבוא אליי ) . חזרנו שנינו הביתה – אני ואבא מאושרים.
וזה בערך מה שרציתי לספר לך, זה בערך מה שקורה בחיים שלי.
אולי ציפית שאני אגמור את היומן הזה במילים " יש לי חבר ואני מאושרת, אני כבר לא פוחדת לאבד כל בנאדם שאני אתקרב אליו " או " התנשקתי נשיקה ראשונה, אין דבר יותר קסום מזה " אבל מסתבר שגם אני יכולה להפתיע ולא להיות צפויה, אותם העקרונות שהתחלתי איתם את הכתיבה לא נגמרו.
אותו הפחד עדיין לא יצא מהגוף שלי אבל אני לא מפחדת- הוא עוד יצא.
אותה תחושה שאין מה למהר, שצריך לתת לזמן לעשות את שלו עדיין מובילה לי את החיים.
עדיין המשפט " למד מהעבר, תחיה את ההווה, תחלום על העתיד " הוא המוטו שלי בחיים.
אני לא נוסעת לאנשהו, אני לא עוברת לגור במקום אחר, אני לא קיבלתי איזה מלגה ללמוד בחו"ל , אני לא בהריון , לא גיליתי שיש לי אחות תאומה, לא גיליתי שירשתי מיליונים מאיפשהו- אני בערך מי שהייתי כשהתחלתי לכתוב את זה.
יש 2 דברים שבהם השתניתי, 2 דברים מאוד משמעותיים.
האחד הוא האהבה שלי לדברים אחרים . במקום מחשבים וספורט אני אוהבת עכשיו לכתוב , להביע, לייעץ- אני עוד לא תיכוניסטית רגילה ( שכל מה שמעניין זה בנים ובגדים ) אבל ללא ספק אני לא אותו טום בוי שהייתי בילדותי.
התהליך הזה שעברתי ושאף אחד לא הכריח אותי לעבור, אותם מחשבות שגורמות לך להסתכל על העולם, אותה תחושה חזקה שהמקום שלך זה הכתיבה שבך וזה מה שאתה רוצה להראות לעולם מובילה אותי.
והשני- מס' הצמידים שלי שעל היד:
צמיד כסוף וצמיד זהב- שהיו שייכים לאמא שלי.
צמיד שחור שחרוט עליו האותיות של השם של אבא שלי.
הצמיד עם האבן הטורקיז שקיבלתי מעמרי- הידיד הכי טוב שלי שאין עליו בעולם.
הצמיד עם הפסים שמסמל את הקשר שלי עם אמיר.
צמיד דק מאוד בצבע זהב שקיבלתי מעמית.
הצמיד של השרוך החום כהה שקיבלתי מיואב בטיול השנתי.
אותם הצמידים שהיו לי מלכתחילה- הצמיד הסגול, הצמיד האדום, הצמיד הכחול, הצמיד הירוק, הצמיד השחור לבן
והצמיד הכתום.
ועוד צמיד אחד שעליו עוד לא שמעת , צמיד בצבע לבן עם נקודה אחת זהובה, והוא הצמיד שלי.
צמיד שהצבע שלו אומר תחושה רגועה, נינוחה, שלווה- צמיד שמסמל את הקשר שלי עם עצמי.


תגובות (2)

ואוו. את ממש טובה .. אני בשוק.
את ממש ממש טובה .. לא חשבתי שמישו יכול לכתוב כל כך טוב
ואני לא אומרת את זה הרבה,
אבל באמת שנהנתי לקרוא ואני חושבת שאת יודעת לכתוב כמו סופרת.
תעשי עם זה משו. רציני.

30/08/2013 04:56

וואו! ממש ממש ממש תודה על התגובה הזו! אני מחייכת עכשיו, גם בעיקר כי זה סיפור שהעליתי מזמן. את מוזמנת להסתכל בשאר הסיפורים, ואני שמחה שנהנית!!

31/08/2013 04:15
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך