צמאים לדם|פרק 2

צמאים לדם-פרק 2
אוף,טרוויס הזה,ילד כלכך מפגר,כל מה שאני מנסה זה לגרום לו להפסיק לעשן,ולא הוא לא מקשיב…
לפעמים אני די מעוצבנת בגללו,הוא כל הזמן מאכזב אותי.
איך אני עדיין חברה שלו?הסיבה לא כלכך ברורה.הוא רואה בי כילדה השקטה,התמימה ואחת שקל מאוד לעשות איתה עבודות בהיסטוריה,כי גם ככה היא עושה 90% מהעבודה…
להיות אני,זה לא דבר קל,"להיות אמה".כל הקטע של חוסר ביטחון ותמימות גורם לאנשים לחשוב שאני סוג של חנונית מחשבים,אחת שאין לה חיים.את טרוויס הכרתי כשהיינו בגן,מאז אנחנו "בערך" חברים טובים.אבל הוא לא קולט שכל פעם שאני רואה אותו מעשן זה קורע אותי לחלוטין.אני לא רוצה שיחלה בסרטן הריאות ואז "פוף",אין יותר טרוויס.הוא חשוב לי,כאח.את אפריל הכרתי כשהייתי בכיתה ז'
מאז,היא סוג של מטרה בשבילי,תמיד רציתי להיות כמוה,כריזמתית,חכמה,כל פעם שהיא אומרת משהו לטרוויס,היא מקשיב לה באור יותר רציני,לא כמוני.
אולי כי היא פחות ביישנית ממני,כל פעם שאנשים מדברים איתנו פונים אליהם,אל טרוויס ואל אפריל.ואני?
אני השקופה בחבורה,בקושי שיש חברים משותפים ששלושתינו מכירים,רק אפריל וטרוויס.
ולא,אני לא מקנאה בהם,באמת שלא.
אבל פשוט נמאס לי להיות "הג'ירפה השקופה" בשלישייה.
ואפילו בימי הוולנטיין אפריל וטרוויס מקבלים לפחות 5 מכתבים,ואני בקושי חצי מכתב.
חוץ מפעם אחת בכיתה ד' שטרוויס כתב לי מכתב אנונימי ועבד עליי שזה מישהו אחר כדי לעודד אותי,בזמן שהוא קיבל 20 מכתבים.
אז הוא היה ממש "חתיך הכיתה".
עוד מעט אני אתחיל את התיכון,אחרי זמן רב שהשקעתי מכדי להגיע אליו.
סוף סוף אני אתחיל אותו,ואני בכלל לא אצליח לעכל את העובדה הזו שאני עוד מעט בת 16,מאז ומתמיד חשבתי שזה גיל חלומי.
דימיינתי את עצמי כמו הנערות המושלמות והמתבגרות בדרמות נעורים.אבל האמת היא שאף פעם לא השתנתי,ובכלל לא אשתנה.
חוץ מהעובדה הזו שנשארתי ג'ירפה בגובה 1.73,אני עדיין אהיה אותה ילדה חסרת ביטחון,ביישנית ותמימה,שבקושי מצליחה לספר בדיחה אחת נורמלית לחברים שלה,במהלך כל החטיבה החשיבו אותי כ"מוזרה" אבל טרויס ואפריל תמיד ראו בי אחרת.
תמיד ובכל פעם אני מצליחה להצחיק אותם,ולהנות איתם ולהיפגש איתם.
אנשים שואלים אותי איך אני שומרת קשר כלכך טוב עם טרויס למשך זמן רב?
כנראה שזה בגלל שלא השתנתי,ואולי זה סוג של יתרון,כי אם הייתי משתנה אולי טרויס בכלל לא היה זוכר את השם שלי היום.
כל אחד היה הולך לכיוונו בחטיבה,ואולי גם לא הייתי מכירה את אפריל.טוב, בכל דבר אפשרי יש יתרון וחיסרון.אבל הפעם זה באמת נמאס,הפעם אני מבטיחה לעצמי שאני הולכת להשתנות.בכל מיני בחינות,הפעם לא יהיה מישהו בתיכון שלא ידע את השם "אמה ג'ונסון"
השם הזה לא רק יופיע בכל התיכון,אלא גם בכל אפר איסט סייד!
רגע כשאני חושבת על זה,עדיף לי להישאר שקופה,אולי זה יגרום לי פחות נזקים,להיכנס לתיכון חדש מבלי להכיר אף אחד זה מלחיץ
במיוחד תיכון שקוראים לו "גשם אפור" המחשבה הראשונה שעולה לי על זה,אפלה.
טוב מה שטרויס ואפריל תמיד אומרים זה שאני סותרת את עצמי יותר מידי,כנראה הם צודקים.
אולי כל הקטע הזה שאני בת יחידה,כנראה זה מה שגרם לאופי שלי להיות יותר "מבודד",אני לא טיפוס של להכיר אנשים ולהתחבר,וכל פעם שאני באה למקום חדש חשוב לי לדעת איך יחשבו עליי,אני מפחדת שיקללו אותי בלי סיבה מסוימת כתוצאה מכך אני מתרחקת מאנשים.
אבל עם אפריל וטרויס,אני מרגישה משוחררת,אני מוציאה את כל האופי האמיתי שלי שהסתתר בפנים,אני שמחה שלא השתנתי,רק בזכותם.