צמאים לדם|פרק 1

בני אנוש הם עם הזוי.היתיי הייתי בת אנוש מלפני כ100 שנה,ואני שמחה שעברתי את זה.במשך כל ה100 שנה האלה רצחתי כ-למעלה מ2000 איש,הראשון מהם היה האקס שלי,בתקופת המעמדות הנוראית יום אחרי שנהפכתי לערפדית.עבר זמן אבל אני עדיין זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול,הוא היה גבוה מהמעמד הגבוה,זה היה באנגליה.הוא קבע לעצמו שהוא יכול לעשות הכל,אז הוא שיחק עם הלב שלי..
הוא הרג אותי,פשוט ירה בי במקום,אך למזלי מצאתי את עצמי קמה,אבל עם תחושה מוזרה כזו.כשראיתי בני אדם,כל מה שרציתי זה לקחת את הדם שלהם,הרגשות שלי היו מוגברים,הרגשתי מבולבלת ולחוצה.אך הלב שלי תמיד אמר,"יום אחד אני אנקום בו,אני אנקום באדמונד" אז למרות כל הרגשות שלי,הלב שלי עד כמה שהוא הרגיש קר יותר,הוא הביל אותי לאדמונד,בנוסף לכך אחרי שמצאתי את אדמונד,הוא חשב לרגע שהוא יוכל להרוג אותי שוב,ברגע שראיתי אותו,הניבים נשלפו מפי,וכל מה שרציתי זה נקמה,זו הייתה תחושה מספקת,של עונג.במשך כל ה100 שנה האלה,כל מוות סיפק לי עונג,תמיד המצפון שלי אמר לי "ויקטוריה,תפסיקי כבר,זה נוראי."
אך לא יכולתי להפסיק,כל רצח הרגיש לי כמו איש במסעדה שחזר מהכלא לאחר אוכל נוראי,ולו פתוחה מסעדה עם 30 מנות בחינם,
30 מנות שהוא אוהב.זו בדיוק הייתה התחושה,בכל רצח של אדם ואדם,בכל טיפה של דם אדם,זה הרגיש לי כמו מנה אחת מתוך 30 מנות.
העונג הזה אף פעם לא נפסק,הוא חלק ממני,זה היצר שלי.אני רוצחת,אבל מתענגת מזה.
אני לא יודעת אם זה מזל אבל יכולתי פשוט למות ע"י האיש הזה,להמשיך הלאה,אבל אני לא רואה בזה יתרון.ככל שהזמן עובר,הוא מתחיל להיות משעמם.
בהמשך חיי הכרתי את בראל,ערפד שננשך כמוני מלפני כ98 שנה,"ערפד צעיר" ביחס אליי.הוא ננשך בגיל 17 לאומתו אני ננשכתי בגיל 19,שנינו היינו צעירים ותמימים,אפילו לא הייתה לנו הזכות להמשיך להיות בצורה הזו.
הוא ננשך ע"י המאהבת שלו,גלוריה,הוא רצה לחיות איתה חיי נצח,אך גלוריה מתה,ע"י צייד ערפדים.
הידידות שלנו נמשכת כ75 שנה,אנחנו צדים ביחד בני אדם,ואולי אפילו בזכותו הזמן טס לי קצת יותר מהר ממה שהוא.
כשהייתי בת אנוש,בכלל לא העזתי לחשוב שאני ארצח,והנה היום זה בא לי בקלות.
וכל פעם שאני מצליחה להרוס בן אדם אחד,אני מתענגת אבל אז,תחושת אשמה נוראית.המחשבות לא יורדת לי מזה,ולכן,לכן השנה,2014 הכל הולך להשתנות,השנה אני אפגע יותר באף אדם.אני אתחיל את חיי מחדש,תמיד חשבתי על זה,אך בראל תמיד אמר שאני צריכה לרדת מהרעיון הזה,ושהוא טיפשי.
ומצד שני אם אני אתחיל להרוג בני אדם רוב הסיכוים שהזהות שלי תיחשף,כי צידי ערפדים יכולים להיחשף מכל מקום.זה קרה לי מספר פעמים וגרם לסכנת החיים שלי.
ב1958 זו הייתה תקופה שלאחר המלחמות,הראשונה והשניה,אז כנראה אנשים מצאו דרכים לעסוק בדברים אחרים
אני הייתי ערפדית טרייה לא ממש טרייה הייתי בת 63שנים,ונראתי כבת 19,ואני הייתי שקרנית גרועה.היתה אישה,משוגעת כזו בעיירה באנגליה שהייתי בה,היא תמיד האמינה בכישופים ובדברים מפחידים ואיך לדקור אנשים בעזרת בובות חרסינה,היא הייתה המוזרה של העיירה.
זו הייתה תקופה רצחנית ביותר,הייתי רעבה,רעבה לדם,כל מה שרציתי זה היה דם,כל איש שדיבר איתי לא יכל לחיות לאחר מכן.
אחת התקופות המיותרות בחיי.
בעיירה שמו לב שכמעט כ20 אנשים בעיירה הקטנה נהרגו,וזה היה משמעותי.כמעט כ1\4 מהאנשים חסרים,האישה המכשפה חפרה,"אלה שדים,שדים הורגים אותנו,צריך לשרוף את השדים."
ואז לפתע היא התחילה לקשר אותי לכל העניין,"הבחורה המסתורית,יש לה הקשר לזה." כך היא אמרה.
ואז התחילו לחקור אותי ולשאול אותי עד אין שאלות,כי אני האחרונה שדיברה עם כל האנשים שנרצחו.
וכשנלחצתי העיניים שלי נהפכו להיות סגולות,עד כמה שזה נדיר לערפד.
ואז החוקרים שמו אותי בכלא,כמעט עברתי למחנה עינויים,עד שמחקתי לכל אחד את הזיכרון,וחיסלתי את כולם.והדם המספק ביותר היה של המכשפה.
ומאז עזבתי את אנגליה ועברתי לארצות הברית,הרבה צחקו על המבטא המוזר שלי,ועל זה שאני מדברת אנגלית קדומה,אז לא דיברתי הרבה בקרב אנשים.
אז התחלתי את חיי ועשיתי כ20 דוקטורטים בכל מיני מדעי דברים מסוימים,וכל הזמן הלכתי לתיכון אחר.
לאחר מכן בראל הצטרף אלי לאנגליה,אחרי שאמרתי לו מיליון פעמים שיש שם שפע של בני אדם מטומטמים שקל מאוד לצוד אותם.
והוא השתכנע.עד כמה שהזמן טס אף פעם לא שכחתי כל אהבה שעברתי בחיי,כי כל אחת מהן הסתיימה בכאב נוראי.
הייתי יכולה לכתוב על זה על קירות שלמים,אבל הפעם אני עסוקה מידי,הפעם אני הולכת לתיכון "גשם אפור" ואני מתחילה התחלה חדשה,נמאס לי מהעונג הזה,והרצחים האלה,אני צמחונית,רק בגלל היצר הרע שלי הרגתי את אדמונד,הרגתי אנשים שיכולתי לחיות איתם לנצח,רק בגלל שאני לא יכולה להשתלט בו.אבל הפעם אני אעשה הכל.אני אשתלב ואתחיל את חיי מחדש.שמי הוא ויקטוריה ולא סתם ויקטוריה שמי הוא,"וקיטוריה החדשה".