צלקת פרק 8-ראיון

ישבתי במשרד של מנהל המחלקה שרוצים אותי בה.
ספנסר,האיש המבוגר,הניח יד אחת על שולחנו,
וביד השנייה החזיק את קורות החיים שלי.
משקפיו עגולים וגדולים,מרחיבים את עיניו החומות הקטנות.
"אין פה שום דבר מרשים" הוא סיכם.
פלטתי אנחה קצרה. ברור. לא ציפיתי למשהו אחר.
"אין לך שום ידע,ניסיון או כל תכונה שבזכותה שווה להעסיק אותך פה" הוא אמר,והניח את קורות החיים שלי על שולחן והרים אליי את מבטו.
על אף שהייתי לחוץ ומפוחד,ישרתי את גבי והבטתי לו בעיניים.

"יש שני סוגים של ראיונות עבודה" זכרתי את מילותיה של אותה אישה.
"האחד" היא הרימה אצבע "ראיון שבו הם מציפים אותך בשאלות,ובוחנים את הידע שלך".
"זו בעיה בשבילי" מלמלתי בפרצוף מסכן "אין לי בידע בכלום".
"הסוג הזה של הראיון יותר מתקשר לעבודות בתחומים רציניים,כמו הייטק ומדע" היא אמרה.
"אתה אמרת שאתה מרואיין לתפקיד בעיתון?"
"כן" הנהנתי.
"אז ככל הנראה שאלייך יותר יתייחס הסוג השני" היא אמרה והרימה את האצבע השנייה.
"הסוג השני-ראיון שבו יפעילו עלייך יותר לחץ. הם יבחנו כל צעד שלך. האנשים מומחים בלקלוט סימנים של הבעות פנים ותנועות גוף. שום תזוזה לא תחמוק מעיניהם".
"ז-זה כבר יותר מלחיץ מהסוג הראשון" אמרתי וזזתי מעט אחורה.
"בסוג השני,זה יותר כמו מבחן. לשדר בטחון זה לא מספיק. אתה צריך לעשות מעבר. ללכת בהם ראש בראש" היא אמרה,פנים מלאות בטחון.
"אני לא בטוח שאני יכול לעשות את זה" חייכתי בנבוכות.
זה נכון. בלי שום אינטרקציה במשך 11 שנים,אין לי סיכוי.
"אתה רוצה את העבודה או לא?" היא הורידה את ידה. הרגשתי שרוח חזקה פוגעת בי,מטיחה אותי לקיר האוטובוס.

עצמתי עיניים ונשמתי נשימה עמוקה. פקחתי את עיני,ושלחתי מבט חד אל ספנסר.
הבטתי לו בעיניו. הפעם היחידה שאי פעם הבטתי אל עיניו של מישהו,הייתה עם מיוקי,בפעם הראשונה שפגשתי בה.
הצלקת צרבה. הרגשתי כאב חד ממנה,אך התעלמתי.
"ובכל זאת" הוא חייך חיוך רחב,חצי משמחה חצי מרושע "אתה באת לכאן ומביט לי בתוך העיניים!" הוא לחש.
הרגשתי כאילו זרם עובר בגוף שלי. היד שלי שהייתה מונחת על הברך רעדה. לא מפחד אבל.
מה זו ההרגשה הזאת? אף פעם לא היה לי את זה. אף פעם.
יכול להיות..שלזה קוראים התרגשות?
חייכתי.
מינוצ'י בראון,יש בך משהו" הוא אמר. הוא הניח את מרפיקיו על שולחן,שילב את כפות ידיו והניח אותן מתחת לסנטרו.
"אתה יודע למה ביקשתי שתבוא לפה מההתחלה?"
"מה?" החיוך ירד,ונסוגתי לאחור מעט.
"זה לא בגלל קורות החיים,עם קורות כאלה לליצנות לא תתקבל" הוא גיחך.
"לא. זה משהו אחר. זוכר מה נדרשת לשלוח יחד עם קורות החיים שלך?"
"יחד איתם?" שאלתי במופתע. "כן" עניתי ללא הבעה על פניי.
"רצית מכתב שיתאר למה אני רוצה להתקבל לפה".
"נכון מאוד. ובמכתב הזה,ראיתי אדם אחר ממה שמתואר פה בקורות ששלחת".
הוא הרים בידו את קורות החיים שלי,קימט את הדף וזרק לפח שלצידו. הוא הרים עוד דף. המכתב ששלחתי.
"פה כתוב על אדם שהיה לו חלום להיות עיתונאי. אבל הוא ויתר. והשליך הכל הצידה. במילים אחרות:ההפך המושלם ממה שאני מחפש!" הוא קרא ומחץ בידו את הדף.
הרגשתי איך זיעה נוטפת ממני.
"אני מחפש מישהו שלא יתרגש מכלום,שיחתור לתחתית,לשלוף כל מה שהוא יכול ולהעביר את המידע לאזרחים!"
היססתי לרגע. אבל לא יכולתי להוריד את המבט ממנו.
'אסור לך ליפול במאבק נגדו!' הקול של אותה אישה צעק בתוכי.
הרגשתי שהכל נעלם סביבי. ישבתי על כיסא העץ המפואר,בחושך. בחלל הריק.
הצלקת צרבה. "זה הזמן לוותר…." קול הדהד בחשיכה.
"לוותר? אל תצחיק אותי" עצמתי את עיניי וגיחכתי. "אין לנו סיכוי…" הקול הדהד.
שמעתי קולות של צעדים מתקדמים אליי.
"סיכוי? מי צריך אותו!" צחקתי. החשיכה לאט לאט נעלמה. קולות הצעדים התגברו.
"לוותר,סיכוי קלוש,זה מה שהייתי אומר פעם" אמרתי בחיוך. "לא עוד. לא עוד אני אתן לך להחזיק אותי למטה!" לקחתי את ידי המשאלית ותפסתי בצלקת. קולות הצעדים נפסקו.
"לא עוד!" צעקתי. כשפתחתי את עיניי,אור לבן חזק החליף את החשיכה.
רוח חזקה פגעה בי,אך עמדתי על שלי ולא נתתי לה להעיף אותי.
מבט נחוש עלה על פניי. הרגשתי איך שאש בוערת ממני.
התמונה חזרה לעצמה. ישבתי מול ספנסר,עיניי נעוצות בשלו,שנינו בקרב של מי יותר קשוח.
הייתי ישוב שם,עם חיוך ומבט נחוש.
"אבל אתה" הוא אמר והרפה את אחיזתו בנייר "אתה אמרת איך שאתה מתכנן להיות עיתונאי שהולך לעמוד על שלו,על איך שקראת במשך שנים מאמרים,ואיך שאתה תעבוד קשה לפצות על חוסר הידע והניסיון!" הוא קרא.
"רציתי לראות את זה בעצמי לפני שאקבל החלטה. ואני לא מתחרט. המבט הזה שלך! הוא אומר לי הכל!" הוא הידק את אגרופו על הנייר והטיח אותו בשולחן בחוזקה.
"מינוצ'י בראון,אני כבר לא יכול לחכות עד שאראה למה אתה מסוגל!"

לאחר עוד כחצי שעה יצאנו שנינו ממשרדו.
"תודה רבה לך!" חייכתי אליו וקדתי.
"אין לך על מה להודות" הוא חייך.
הוא שלח את ידו ללחיצה. כשלחצתי את ידו,הרגשתי לחץ אדיר ממנה.
"אנחנו ניצור איתך קשר במהלך השבוע!" הוא אמר.
"כן!" הנהנתי.

הייתי בדרך הבייתה. בזמן ההליכה שרקתי,בלי שום מושג למה.
כשנסעתי חזרה,החלטתי לרדת כמה תחנות לפני,וללכת דרך העיר.
הרגשתי שאחרי הראיון הזה הביטחון שלי עלה בהרבה.
עברתי דרך הרחוב הראשי,במרכז העיר. למעשה,הפעם הראשונה שהייתי פה.
השעה הייתה שעת צהריים,והמקום היה עמוס באנשים.
מכל פינה עלו ניחוחות של קפה,מאפים,פרחים ובשמים. שילוב של כל כך הרבה ריחות שבו הזמן דחו אחד את השני ובאותו הזמן משכו אותך לכל מקום.
הבטתי סביב,מסתכל על האנשים. הם כולם היו אנשים עסוקים,רובם עם אוזניהם לפלאפון,מחזיקים מזוודות לבושים בחליפות מהודרות.
לאט לאט הם החלו להעלם,והשמיים החשיכו. מה אני עושה פה בין האנשים האלה?
המשכתי להפנות את מבטי לכיוונים שונים,בעוד שהאנשים נעלמים.
המשכתי לשרוק,בלי שום דאגות. איך זה שאני אדיש כל כך,וחסר דאגות?
אנשים צעירים ממני שקועים כל כך במחשבות,ואני יכול ללכת ביניהם בלי שום דאגה.
יד שמאל שלי הייתה בתוך הכיס,בעוד שביד ימין קימצתי אגרוף.
ההרגשה הזאת. אז בראיון. ההתרגשות הזאת. מה זה היה?
לאט לאט הבנתי שככל שחלף הזמן,התגעגעתי להרגשה הזאת יותר ויותר.
המקום היה ריק מאנשים,והלכתי ברחוב בחשיכה. הרגשתי איך הזמן עובר לאט יותר.
מה אני צריך לעשות כדי שזה יחזור? כדי שההתרגשות הזאת תחזור?
רק להרגיש את זה שוב. רק לשנייה אחת. זה הכל.
התמונה התבהרה,האנשים חזרו ואור השמש האיר את העיר. הזמן חזר לעצמו.
המשכתי ללכת,ועברתי לצד השני של הכביש,הולך בין ההמונים.
לפתע,עצרתי. לא רחוק ממני,היה בית קפה. בבית הקפה,בשולחן שבחוץ,ישבה מיוקי.
היא ישבה מול נער בלונדיני,לא הצלחתי לראות את פניו.
הבטתי בה,מדברת איתו,וצוחקת צחוק ארוך.
חייכתי. ברור שהיא מסתובבת עם חברים שלה.
הבטתי עוד קצת בפניה. היא זאת שמשכה אותי מהמקום שבו הייתי.
היא דיברה עם מי שישב מולה,ושלחה את ידה קדימה,בסימן של התלחששות.
אחרי כמה שניות,פשוט המשכתי ללכת,מביט קדימה ולא מזיז את מבטי לכיוונה.
'נתראה עוד שבוע' חשבתי לעצמי,כשעברתי ליד בית הקפה,השולחן שלה לא רחוק ממני.
אחרי כמה מטרים שלחתי מבט אחורה. נראה שהיא לא הבחינה בי כי היא המשיכה לצחוק עם הבחור שישבה מולו.
החזרתי את מבטי קדימה. מה יקרה לי בשבוע הזה,שאוכל לספר לה כשנתראה שוב?

השעה הייתה 10 וחצי בלילה. שכבתי על הספה,עם פניי לכיוון הטלויזיה. האור היה מכובה.
"אוי,נכון!" אמרתי והתיישבתי במקומי. "אני צריך לשים שם על תיבת הדואר!" אמרתי ופיהקתי.
אף פעם לא חשבתי שאני אגיד את זה. שאני צריך את תיבת הדואר.
קמתי והתמתחתי.

קוראים לי מינוצ'י בראון. אני בן 29. ללא חברי….לא. זה לא מדוייק. יש לי חברים.
לא יודע אם כולם נחשבים לחברים,אבל הם אנשים שעמדו לצידי ועזרו לי.
זה יותר ממה שהיה לי עד עכשיו.
במשך 11 שנים חייתי חיים משעממים,וקבועים,מנסה לברוח מהצלקות שלי. צלקת נפשים שלא עזבה אותי מעולם,מאז שקיבלתי את הצלקת שעל ידי.
ואיך קיבלתי אותה? זה לא חשוב עכשיו….
מה שחשוב זה שהחיים שלי מתחילים כאן.
אני בקרוב אהיה בן 30. יש לי חברים. השגתי עבודה. אין לי משפחה. אבל יכול להיות שיום אחד תהיה לי.

פתחתי לרווחה את הדלת,וניגשתי אל המרספת.
הנחתי עליה עת ידי,והבטתי אל המרחק. רוח של תחילת החורף נשבה.
"זה הולך להיות כיף" חייכתי.
כיף? חיוך? ממתי היו לי את אלו?
הו כן,יש משהו אחד ששכחתי לציין. בהתחלה חשבתי שזה פרט שולי,אולי זה לא.
אבל זה הסיפור,על איך ניצלתי מהפחדים שלי,והתחלתי לחיות.