צלקת פרק 3-התעוררות

"מינוצ'י. יש לך צלקת?" שמעתי.
עמדתי בחדר האמבטיה,מול המראה. האור היה מכובה.
בהיתי במראה,עיני חסרות הבעה.
"מינוצי',יש לך צלקת?" שאלה אותי ההשתקפות במראה.
הצלקת צרבה. מתוך אינסטינקט,הורדתי את החולצה והעברתי יד על הצלקת שהתחילה בכתף ועצרה באמצע היד.
"יש לך צלקת?" שאלה ההשתקפות שלי שוב.
הצלקת צרבה.בהיתי בה דרך המראה. לפתע,כל החדר נעלם סביבי.
עמדתי מול המראה,בוהה.
"צלקת?" שאלה ההשתקפות שוב. "צלקת? צלקת?" היא חזרה על עצמה.
התחלתי לשמוע צפצופים. "מינוצ'י" ההשתקפות המשיכה:"יש לך צלקת?"

עמדתי במטבח. מביט לעבר איפה שמיוקי עמדה. התחלתי להביט סביב,מנסה להעיר את עצמי מההזייה. הבטתי בשעון. 10 וחצי כמעט. שוב זה קרה. שוב שקעתי בהזייה,והזמן כאילו נעלם.
הצלקת צרבה,והחזקתי אותה עם ידי השמאלית.
ניסיתי לצעוד לעבר הסלון,אך הרגשתי שאני לא מצליח להזיז את הרגליים. הקול של מיוקי הדהד בראשי. "צלקת?"

שכבתי במיטה. אף אחד לא היה אמור לדעת. אף אחד. בודדתי את עצמי מן החברה בכוונה.
כל 11 השנים האלו. יצרתי לעצמי שגרה נורמטיבית לחלוטין. יצרתי שגרה יום-יומית בכוונה,על מנת שאוכל לקבל את הכאבים וההזיות כשגרה.
כמובן,בהתחלה זה היה כואב. הכאבים היו נוראיים,וההזיות שבהן שעות עברו כדקה הפחידו אותי.
אבל אחרי שיצרתי לעצמי שגרה משעממת,התחלתי לקבל את זה כחלק ממני.
היה קשה לשמור על השגרה. להרגיל את עצמי רק לדרך אחת של חיים. אבל זה עזר.
לאט לאט כל לילה היה נסבל יותר. לאט לאט,יכולתי להתחיל לקבל הזיות במהלך היום ולהמשיך להתנהג כאילו הכל כרגיל לאחר מכן.
אז למה. היה טוב לי בזמן הזה. למה הפסקתי? למה הלכתי בדרך אחרת באותו היום?
חשבתי שהיה לי טוב. אולי לא? אולי קיוויתי,שאני אוכל להחלץ מהמצב שלי?
מיוקי אולי הייתה הדרך. אבל עכשיו היא נעלמה. היא לא תחזור. לא אחרי מה שקרה.
עצמתי עיניים. ידעתי שלא אקום מכאבים בלילה. רק רציתי לישון עכשיו.

קמתי בבוקר בשעה 8. הלכתי לחדר המקלחת.
עשיתי מקלחת נעימה,צחצחתי שיניים. העברתי יד על הסנטר. "מחר אתגלח".
יצאתי מחדר המקלחת תוך שאני מסדר את השיער הפרוע שלי.
הכנתי חביתה וחתכתי ירקות. שגרה. ככה זה טוב. אני חושב.

השעה הייתה 1 בצהריים. נשענתי על המרפסת שמול הדירה שלי,הדלת מאחוריי פתוחה לרווחה.
הרחוב היה שקט. רוח סתיו קלה נשבה. הבטתי קדימה.
תהיתי אם עשיתי את המעשה הנכון כשהחלטתי לשמור על החיים באותה שגרה.
בדרך הזאת,כלום לא הציק לי. התרגלתי לחיות ככה. אבל בכל זאת,מה הייתה ההרגשה הזאת?
כל יום הרגשתי את זה. זו לא הייתה הצלקת. זה היה משהו אחר. כאילו אני לא רואה משהו.
משהו שנמצא ממש מולי,ואני לא מצליח לראות אותו,לא משנה כמה אני מנסה.
משהו,שאולי אני מתחמק ממנו. ואם רק הייתי שולח מבט אחד למטה,הייתי מוצא אותו.
הבטתי למטה,והופתעתי כשראיתי את מיוקי. היא הסתכלה עליי,לידה האופניים שלה.
"מיוקי" אמרתי בהפתעה. למה היא פה? למה היא ממשיכה לחזור?
"מינוצ'י" היא אמרה. היא הובילה את האופניים לגרם המדרגות,השעינה אותם ועלתה.
"יש לי שאלה" היא אמרה כשעמדה מולי. "אתה לא שונא אותי,נכון?" כל מילה נאמרה בקול חלש יותר מהקודם.
"מ-מה?" השאלה הפתיעה אותי. "לשנוא אותך? על מה?"
"אני חיטטתי יותר מדי" היא אמרה והשפילה מבט. "זה היה משהו שלא רצית שידעו. שלשום,ידעתי שמשהו לא בסדר כשפשוט קפאת במקום. ואז אני התערבתי,ולחצתי עליך ואפילו פניתי אלייך בנושא שלא ענייני. אנחנו אפילו לא מכירים,והנה אני דוחפת את האף איפה שלא צריך".
הבטתי בה למשך כמה שניות. באותו היום,כשהתנגשתי בה,השגרה שלי נשברה. ובאותו הלילה,לא התעורתי מכאב. לא רק הצלקת לא כאבה לי באותו היום. באותו היום,סוף סוף נעלם משהו שאחז אותי במשך הרבה זמן. השעמום.
השגרה שמרה עליי מהכאבים הפיזיים,אבל בתוך תוכי סבלתי. זה היה סיוט.
הקפאתי את העולם סביבי,ונכנסתי לתוך הבועה. הבועה התחילה לשעמם. זה היה כמו עינוי מתמשך.
"לא" נדתי בראשי לשלילה וחייכתי. "את לא עשית שום דבר רע. את בסך הכל רצית למצוא דמות שתוכלי לכתוב עליה. אני זה שנתתי לך ללחוץ עליי. אני הייתי זה שהסכים" הוספתי לבסוף.
היא הרימה את מבטה אליי. חיוך התחיל לעלות על פניה.
"אז אתה…." "אני לא שונא אותך" השבתי. "יאייי!" היא קראה וקפצה באוויר.
"אם את עדיין רוצה,אפשר להמשיך עם השגרה שלי…" התחלתי והיא קפצה לעברי.
"מינוצ'י תודה תודה תודה תודה!" היא התחילה לקרוא בלי הפסקה. ידי הימנית זזה בתנועה מוזרה.
"אני מבטיחה שאני לא אעשה את זה שוב! אני לא אחטט מעבר! אני לא אחפור על יותר מידי פרטים!" היד שלי התחילה לזוז בתנועות מוזרות וגם העיניים התכווצו לאט.
"קיבלתי כמה רעיונות חדשים לגבי הדמות,וחשבתי שאם נוכל לעבוד על מה שיש לי עד עכשיו ונראה לאן זה מתפתח!" היא המשיכה להגביר את קולה וקצב הדיבור שלה.
הרגל שלי התחילה לזוז בעצבנות.
"ואתה יודע,החיים שלך לא נראים כאלה משעממים,יש הרבה דברים שאתה…"
"תפסיקי!" נפלטה ממני צרחה. היא קפאה במקומה וגם אני. לא הבנתי מאיפה זה הגיע.
שנינו עמדנו,המומים. מעולם לא צעקתי. לא ידעתי שאני מסוגל לצעוק בכלל. מאיפה זה בא?
למה זה קרה.
פניה נהיו עצובים. היא הסתובבה לאט,מפנה את גבה אליי ומתחילה ללכת. הכל קרה כל כך לאט.
'לא' אמרתי,אך לא נשמע ממני קול. שלחתי את ידי הימנית קדימה,מנסה לעצור אותה. היא הייתה מעבר למרחק הישג יד. ניסיתי לצעוד לעברה,אבל הרגליים לא זזו.
הגוף שלי לא זז. הרגשתי שאני עומד להכנס לעוד הזיה. עוד רגע יעבור,ואני אמצא את עצמי עומד באותו מקום,אחרי כמה שעות. מיוקי תעלם,אולי לתמיד הפעם. אני חייב להעיר את עצמי.
לא יכולתי לאבד אותה. היא מה שתשבור את השגרה שלי. היא מה שתוציא אותי מהמצב הזה.
תמונה החלה לעלות בראשי. תמונה שבה אני נשען שוב על המרפסת,כמו בכל יום.
אותה שגרה.כלום לא השתנה. עולם שבו אף אחד לא מכיר אותי. אף אחד לא אומר את השם שלי יותר. "מינוצ'י" שמעתי קול. עדיין נשענתי על המרפסת,מנסה לפענח את מקור הקול.
"מינוצ'י!" הקול התגבר. הבטתי לכל עבר. "מינוצ'י!!" הכל התגבר עוד יותר.
השגרה שלי עומדת להשבר שוב? השעמום יפוג?
"מיונצ'י!!!!" פניה של מיוקי היו מול שלי. היא צרחה את השם לי. "א-אה?" שאלתי בבלבול.
"מינוצ'י אני מצטערת!" היא קראה. עמדתי שם,ידי הימנית מושטת קדימה,מיוקי עומדת לידי.
"אני מצטערת שגרמתי לך לצעוק!" היא קראה. הבטתי לכיוונה ואז סביב. עדיין היה אור.
אני התעוררתי מההזייה. אבל,לא אחרי כמה שעות. אלא לאחר פחות מדקה.
"הכל בסדר?" היא שאלה. החזרתי את היד,והבטתי בכף ידי הימנית.
"מינוצ'י?" היא שאלה שוב. חיוך עלה על פניי,וגיחחתי.
לאט לאט צנחתי לרצפה,והתיישבתי משעין את גבי למרפסת. התחלתי לצחוק. צחוק חזק.
"מי…נוצ'י?" היא הסתכלה עליי בבלבול. "סליחה,סליחה" מחיתי בידי,ממשיך לצחוק.
אף פעם לא הצלחתי להעיר את עצמי מההזייה. בשלב מסויים נתתי לזה להמשיך. הפעם זה היה אחרת.
"מיוקי" הבטתי בה "לא משנה כמה אני אצעק,אל תבהלי. בסדר?" שאלתי בחיוך.
"אבל מינוצ'י" היא אמרה "לא נבהלתי ממך". "הא?" שאלתי בבלבול. יכול להיות שגם זה שהיא הלכה הייתה הזייה?
"אתה לא אדם מפחיד מינוצ'י" היא הוסיפה.
"אני יכול להיות!" קראתי,מניף את אגרופי באוויר.
"לא אתה לא"
"אם אני אתחיל באמת לצרוח אני אהיה!" קראתי.
"אתה אולי מלחיץ קצת,אבל לא מפחיד. חוץ מזה" היא אמרה "אני יודעת שאתה לא צועק כי אתה באמת כועס" היא חייכה.
הבטתי בה.

זה נשבר. השעמום שלי,נשבר. אותה שגרה שהתרגלתי אליה נעלמה. מעכשיו אני אפסיק לבודד את עצמי. אני הולך להפתח לעולם ולהתמודד עם הצלקות שלי. עם שתיהן.

"אתה רעב? כי אני גוועת" היא אמרה והניחה יד על הבטן.