צלילי המוסיקה פרק אחרון

אני חם אש, העבודה על האלבום תפסה תאוצה ואני כולי דרוך ומלא ציפייה להגיע כבר לקו הסיום ולהוציא את היצירה שלי לאוויר העולם. כן אני יודע זה לא שמישהו מחכה לחן רוזמן אבל ברור לי שמשהו טוב קורה עכשיו. הטקסטים שכתבתי יחד עם חבר טוב שלי ועוד שני כותבים מקצועיים לצד הלחנים שהלחנתי בלילות ללא שינה, עשן סיגריות וקפה בלי הפסקה יצאו מתוך הורידים שלי נכתבו על ידי הלב, הבטן ושאר החלקים הפנימיים. והשירים, הם רק מחכים לפרוץ החוצה לאוזניים של כולם.
החיים שלי כאילו הסתדרו מעצמם , רותם נסעה לכמה זמן להורים שלה והם הצליחו סוף סוף לשכנע אותה ללכת לטיפול פסיכולוגי. הם הבטיחו גם לממן את השיחות כך שאת התמיכה שלי הם קיבלו. העובדת הסוציאלית עזרה לי להרים את הבית על הרגליים והיא לא יכלה להתכחש לעובדה שהבית שלנו התמלא בחום ואהבה לאור. העובדה שגם אני וגם רותם טיפלנו בעצמנו וחזרנו למסלול נורמלי עשתה את שלה גם נפשית וגם כלכלית ואור שלי פרחה.
אחרי חודשיים בערך בקבוצת א.א. הפסקתי להגיע כל שבוע, בהתחלה הגעתי שבוע כן שבוע לא עד שהפסקתי לגמרי. זה לא שאמרו לי להפסיק או להמשיך פשוט העבודה על האלבום לא הותירה זמן. קצת היה לי חבל שלא יכולתי לראות את שירה יותר, אבל האמת היא שאף אחד מאתנו לא אמר או אפילו רמז על אפשרות לדייט מערכת יחסים או אפילו סתם סטוץ חד פעמי. גם לא נראה לי ששירה היא טיפוס כזה שיעשה משהו לא מקצועי ברמה של להיכנס לקטע עם אחד המונחים שלה. בכל מקרה המשפחה שלי והמוסיקה חייבים להיות במרכז והסחות דעת לא באות בחשבון.

נסעתי לי בכביש המהיר בחזרה הביתה אחרי המפגש השבועי עם הקבוצה. היה מפגש מצויין דודי, מאיה ויקי סיפרו היום על השבוע שלהם, כל אחד סיפר קצת על העבודה, מאיה סיפרה על אמא שלה ועל זה שהיא לוקחת אותה לטיול בנות בחו"ל, יקי הודיע שהוא מתחתן, פעם שלישית אבל מי סופר ודודי הצטרף לקבוצת טריאתלון שעשתה לו ממש טוב, הוא גם נראה שזוף במיוחד, כנראה שהה לא מעט זמן בשמש בשבוע האחרון. בתום המפגש כולנו התחבקנו והרגשתי איך התגבשנו במהלך החודשים האחרונים. הייתי גאה בעצמי על העבודה הטובה שעשיתי. נסעתי הביתה והרוח שיחקה בשערי, שמעתי שירים שקטים וחשבתי שבעצם אף אחד לא מחכה לי בבית כי אורן כבר כמה שבועות בחו"ל והילדים ישנים אצל סבא וסבתא הלילה. אין לחץ אני יכולה להתקשר לחברה לשתות קפה או סתם להכין פופקורן ולראות סרט בפיג'מה בבית. והייתי אמורה להיות שמחה ונינוחה אבל במקום זה הייתה בי מין עצבות. הצלילים התנגנו ברקע והרכב התגלגל על הכביש. כאב עמום הורגש בבטן, כזה שאין לו ממש הסבר ואולי כן. את שלושת הקילומטרים האחרונים לפני שהגעתי הביתה העברתי במחשבה על פגישות עם מטופלים ביום המחרת. החנתי את הרכב בחניה הקבועה ונותרתי במקומי עוד מספר דקות לפני שיצאתי החוצה לאוויר הערב הסתווי.