צלילי המוסיקה – פרק ד'

הערב הרגשתי בפעם הראשונה מזה זמן רב שהאצבעות מדגדגות לי, מן תחושה מוזרה שאם אני לא מנגן אני עשוי להתפוצץ. ב-22:00 שנכנסתי לדירה, רותם ישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה. לא נראה לי שהיה לה מושג במה היא צופה.
"הי רותם, חזרתי"
רותם הנהנה לעברי וחזרה לבהות במכשיר שמולה.
"לא נורא" חשבתי לעצמי "יעבור עוד קצת זמן עד שהיא תראה את השינוי שיחול בי ואולי זה ידרבן אותה להשתפר בעצמה".
הסתובבתי בחוסר שקט בדירה עובר מחדר לחדר דרך המטבח וחוזר חלילה. לבסוף, החלטתי להכין לעצמי קפה ולקחת את התווים שישבו על השידה ליד המיטה שלנו, זמן ארוך מדי בלי שהתייחסתי אליהם. הקפה שהכנתי היה טעים במיוחד כאילו אני שותה את המשקה הזה בפעם הראשונה.
אחרי בחינה מדוקדקת של התווים, הבנתי כמה הפסדתי ובמיוחד בחודשים האחרונים שצפתי לי בעולם במקום לחיות ולהוציא לפועל את החלומות שלי. לנגן על הפסנתר בשעה כזו לא היה בא בחשבון, בכל זאת אנחנו גרים בבניין משותף. אז לקחתי את הגיטרה, הורדתי את עוצמת המגבר וסגרתי את הדלת. ניגנתי את gotten ו- still got the blues וקינחתי ב- עם חלומות כאלה. עם כל צליל נוסף הרגשתי איך הנשמה שלי חוזרת לתוך הגוף. כאילו חוויתי מוות קליני והיא ריחפה מעליי מחכה לשעת הכושר לחזור לבית שלה. אח"כ עברתי לנגן את המוסיקה שלי, זו שאני יצרתי. ניגנתי בלי לשים לב לשעה, ניגנתי כאילו זה האוויר שלי.
הלילה ישנתי כמו תינוק, זכרתי את החלומות שחלמתי והחלק הכי טוב היה שבכולם הייתה אוירה שמחה וחגיגית, אפילו אור שלי הופיעה בהם וחייכה.

באופן מוזר נראה לי פתאום כאילו חיי מתנהלים משלישי לשלישי. אני עמוסה בכל כך הרבה משימות, עבודות ומטלות ביתיות. יש לי קליניקה פרטית בבית, מטופלים שמגיעים אליי כל יום לשיחות ומשפחה – בעל ושני ילדים, אני גם לומדת בימי שני בערב ושישי בבוקר, אבל איכשהו ימי שלישי הפכו להיות מרכז החיים. זו גם לא הקבוצה הראשונה שאני מלווה בא.א. וכבר הצלחתי להחזיר לא מעט אנשים לחיים הנורמטיביים אחרי שהתייאשו מעצמם ומסביבתם. משום מה הפעם היה משהו שונה. אני משתדלת להקרין אנרגיות חיוביות לסביבה אבל לאחרונה נראה כאילו הן נשפכות ממני בכמויות לא הגיוניות. גם את הבגדים שלי שידרגתי. ג'ינס וטי שירט היו הבגדים המועדפים עליי, רצוי בלי תוספות ועכשיו בשבועות האחרונים חצאיות, שמלות ולפעמים אפילו מצאתי את עצמי נועלת עקבים רחמנא ליצלן.
דבר נוסף שהשתנה הם החלומות שלי בדרך כלל הם היו מאוד ברורים ולא גרמו לי להרהר בהם לאחר שהתעוררתי אבל לאחרונה הם הפכו להיות מוזרים ודרשו תשומת לב. לפני כמה לילות, למשל, חלמתי שאני מחפשת את המרכז בו נפגשת הקבוצה שאני מנחה אלא שבמקום להימצא במקום הרגיל – המרכז הקהילתי בשכונת מגורים בורגנית, המרכז עבר למקום שנראה כמו אזור תעשייה, הרבה מאוד מוסכים, סדנאות ומפעלים מסביב. לפתע תוך כדי החיפושים מופעלת אזעקה, מרחוק אני שומעת הפצצות ואני מחפשת מסתור. אני מגיעה להאנגר גדול ובו מסודרים במעגל כיסאות כמספר משתתפי הקבוצה שלי, אלא שהכסאות ריקים למעט זה של חן. הוא יושב שם ומחכה לי. אני מאוד שמחה לראות אותו ומתחילה ללכת לעברו אבל לא משנה כמה צעדים אני עושה לעברו אני כאילו נשארת במקום ולא מתקדמת, מישהו צועק מאחורי כדי להזהיר אותי, מפני מה אני לא יודעת, ושוב נשמעת אזעקה. החלום הסתיים השעון המעורר גרר אותי לעולם האמיתי מתוך החלום שהטריד את מנוחתי כל אותו היום…..