zismanta
המשך יבוא...

צלילי המוסיקה – פרק ב'

zismanta 06/09/2017 634 צפיות אין תגובות
המשך יבוא...

לא אשכח לעולם את היום שבו הגננת של אור עמדה בכניסה לבית ואתה אשה נוספת, נחמה העובדת הסוציאלית, שבאו לראות איך ההורים הלא מתפקדים של אור חיים. אם הייתי יודע שהן מגיעות לביקור אולי הייתי מכין קצת כיבוד, שתייה – רצוי לא חריפה, מסדר את הבית, פותח את התריסים ואולי גם מחליף את הבגדים המלוכלכים מקיא שלי ומסלק את רותם מהבית. אבל הקטע של הפקידים המסריחים האלה הוא גורם ההפתעה, כי הרי ידוע שאין להם מה לעשות חוץ מלהציק לאנשים מסכנים. חייכתי לשתיהן חיוך קצת דבילי והכנסתי אותן פנימה, הזזתי את הבגדים שהיו מונחים על הספה והצעתי להן מים קרים. חשבתי לעצמי שזו התחלה די נחמדה ושאין לי מה לדאוג. אבל אז גברת "תקוע לי גזר בתחת" התחילה להסביר שמעכשיו אנחנו במעקב של המשרד שלה מכיוון שנראה שלא מטפלים באור כמו שצריך והיא גדלה בבית מזניח. איך שהיא סיימה את המשפט הדם פשוט עלה לי לראש והתחלתי לצרוח עליהן שלא יבואו להגיד לי איך לגדל את הבת שלי ומה אני צריך לעשות ויעופו לי מהעיניים. נחמה הסתכלה עליי במבט אטום ואמרה לי שהדבר יעבור הלאה לממונים עליה ושאם אני לא אשתף פעולה ייקחו לנו את הילדה. רותם ששמעה את כל ההמולה מחדר השינה, יצאה החוצה בבהלה והתחילה לבכות, להרביץ לעצמה עם אגרופים וצרחה שהם לא יכולים לעשות לנו את זה. אני חושב שגב' גננת וגב' עובדת סוציאלית היו די מרוצות מכל הקקופוניה הזאת כי ככה הן יכלו למלא דו"ח ממש רע על מה שקורה אצלנו בבית.
שבוע אחרי זה קיבלנו זימון למשרדה של נחמה העובדת הסוציאלית כדי שיבהירו לנו באופן ברור וחד משמעי שאם לא נפעל בדרך שלה היא תעביר את אור למשפחת אומנה. חזרתי הביתה אחרי הפגישה, מתכונן לרוקן כמה בקבוקים של וודקה כדי להקהות את החושים ולשכוח מכל הצרות, כבר הייתי מוכן לבינג' אלכוהול אבל בדיוק אור חזרה מהגן ורצה היישר אליי לחבק אותי. היא הייתה כזו קטנה ומתוקה ושום דבר מכל הבלאגן הזה שנקרא החיים שלנו לא היה באשמתה. בהתחלה זלגה דמעה אחת ואחריה באו כל היתר ואני פשוט חיבקתי אותה ולא יכולתי להפסיק לבכות. בכיתי עליה, עליי, על רותם ועל החלומות שהיו לי וקצת שכחתי אותם. בכיתי על זה שאם הייתי ממוקד וחזק יותר כנראה היו לי יותר אפשרויות בחיים ואולי הכול היה נראה אחרת.
אור לא הבינה למה אני בוכה ואני לא רציתי להפחיד אותה אז אמרתי לה שפשוט נורא נורא התגעגעתי אליה. זה גם היה ממש נכון כי למעשה זו הייתה הפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן שממש ראיתי אותה. באותו ערב אחרי שאור הלכה לישון ישבתי עם רותם בסלון ואמרתי לה שאני לא יכול להמשיך ככה ושלטובת הילדה צריך לחשוב על איך משנים את החיים שלנו. היא לא אמרה דבר. היא רק ישבה על הספה ופשוט בהתה בי. מדי פעם היא מלמלה שהיא לא יכולה יותר ואני הבנתי שאני לגמרי לבד בתוך העסק הזה, זו המלחמה שלי על החיים שלי ושל אור ורותם תצטרך להבריא קודם לפני שאפשר יהיה לדבר אתה על משהו בכלל.
נגעתי בתחתית של התחתית והייתי מוכן להתחיל לטפס חזרה למעלה. בבוקר המחרת, התקשרתי ל"אלכוהוליסטיים אנונימיים" כדי לברר את מועדי המפגשים שלהם. אני הולך להחזיר לעצמי לאור ולרותם את החיים. ואולי בדרך אצליח להחזיר גם מוסיקה נעימה יותר לתוכם…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך