צלילי האמנות – פרק ראשון

קהל של תלמידים בגילאי תיכון משתתק כשגבר נמוך קומה כבן ארבעים עם שיער אפור וסימני זיפים נכנס לאולם. הוא עולה על הבמה, נעמד מול כולם ומחייך. "ברוכים השבים!" הוא אומר, "ברוכים השבים, ברוכים הבאים… ברוכים כולכם. אני שמח לראות את האולם הזה מלא כמעט לגמרי, כמו כמעט בכל שנה, זה באמת מחמם את הלב לראות אתכם שבים ונכנסים לפה בכל שנה מחדש. מי מכם שהיה פה בשנה שעברה ובשנים קודמות יודע שהיו קצת בעיות במסגרת האחראים והממנים של בית הספר שלנו, אני לא הולך להרחיב אבל נראה שהבעיות הרציניות ברובן נפתרו וכבר מאחורינו." רחש קל עובר באולם, ברובו פשוט נשימות הקלה. "אני לא הולך להמשיך ולדבר עוד הרבה, אז ברוכים הבאים לתלמידי כיתות ט' ולשאר התלמידים שהצטרפו אלינו השנה וברוכים השבים לכל השאר, תומר, אתה מוזמן לעלות ולהתחיל את טקס פתיחת השנה."
תלמיד י"ב גבוה שנראה כאילו הבמה זה הבית שלו עולה ולוחץ למנהל שמתחיל לרדת מהבמה את היד. מקרופון קטן מודבק לו ללחי והוא מתחיל לדבר. "תודה, אבי, זה באמת מדהים – יותר ממדהים – להגיע לכאן בכל שנה מחדש ותודה רבה לך ובאמת לכל הצוות." תרועות קטנות נשמעות ברחבי הקהל. "אז היי לכולכם, למי שלא יודע קוראים לי תומר, י"בניק, שחקן, אני גם זה שאחראי השנה על הטקס הזה. אני גאה להזמין את את כיתת י"ב תיאטרון לקטע פתיחה…"

גשם מסתכל מסביבו, עדיין נפעם מהכל. רוב הטקס כבר עבר, י"ב תיאטרון עשו קטע תנועה די מדהים עם מסכות ופנסים, אחריהם עלה האחראי על המגמה שלהם ודיבר קצת, אחריו י"ב מוזיקה ניגנו כמה שירים מקוריים שהיו די טובים – רובם – ואחריהם האחראית על מגמת מוזיקה עלתה, אחריו י"ב מחול עלו ועשו משהו גם די פשוט מדהים ואחריהם עלה אחראי המגמה, בין לבין עוד כמה מורים עלו ונתנו נאומים קצרים, והנה עולה המנהל – נראה לו שזה המנהל, הוא לא בטוח – כנראה לתת נאום סיום. אוקיי, כן, זה נאום סיום. והוא המנהל. הוא מקשיב לנאום בחצי אוזן וסוקר את מי שכנראה השכבה שלו. נראה לו שזה השכבה שלו, כאילו, מישהו אמר לו שהוא אמור לשבת בספסלים האחוריים כי הוא ט'ניק וכל מי שמסביבו נראה חדש. הוא יושב בין ילד שנראה בכיתה ז' בערך עם שיער חום בהיר-בלונדי עם תספורת ישרה כזאת של ילדים קטנה לילד עם תספורת קצוצה מאחורה ובצדדים עם בלורית מתולתלת משהו. הוא לא ממש יכול לראות איך נראים שאר הילדים (או איך נראה השיער שלהם) בגלל החושך אבל הוא עדיין מנסה להסתכל מסביבו ולראות איך כולם מגיבים ללהיות פה. מחיאות כפיים עזות נשמעות וכל השורות מתחילות לקום ולהתקדם אל עבר היציאה.
"כיתות ט', בבקשה להישאר פה, בואו לשורות הקדמיות!" הוא שומע מעל כולם את הקול של המנהל. הוא מנסה להתקדם לשורות הקדמיות אבל כל ארבע מאות הילדים שבאולם מנסים להצטופף קדימה והוא מבין שאין לו סיכוי אז הוא נכנס לאחת השורות ומחכה שהלחץ יעבור.

אני שונאת להיות ליד כל כך הרבה אנשים בדיוק מהסיבה הזאת, חושבת טל, כאילו, זה מדהים והכל שכולם כאן בדיוק מאותה סיבה – מאותן שלוש סיבות – אבל כשכולם מנסים ללכת לאותה יציאה באורך ארבעה מטרים זה לא ממש עובד. אבל היא עמוק מדי בתוך כל זה בשביל לנסות להידחק החוצה לאחת השורות ולחכות עד עבור הזעם ולעבור לשורות הראשונות. היא מקווה שהספר שהביאה לא נהרס בתיק עם כל הילדים שבערך קופצים עליה. היא מתקדמת באיטיות המשוועת הזאת עוד קצת ואז רואה שארבעה ילדים ממנה אין כבר תור, אז היא נדחקת עוד קצת ויוצאת מהדבר הזה לכיוון השורות הראשונות. חוץ ממנה היחידים שהגיעו לשם הם המנהל וילד אחד, קצת יותר גבוה ממנה, עם שיער חום וחלק באורך הכתפיים ועיניים חומות כהות. הוא לובש חולצה אפורה עם הדפס קטן למעלה של לב כחול זז, אחריו לב כחול מכופף ואז לב כחול שבור וג'ינס בהיר באורך הברכיים.
"היי," היא אומרת לכיוונו.
"היי," הוא עונה.
והם שותקים.

רותם מגיע אחרון לשורות הקדמיות. המנהל עומד בפני כולם עם רשימה ביד, כנראה רשימת שמות.
"רותם?" הוא אומר לכיוונו ורותם מהנהן ותופס את מקומו בקצה השורה הראשונה. "מצוין, אפשר להתחיל. אני שמח שבחרתם להגיע אלינו, ל'צלילי האמנות', בית הספר תיכון הראשון מסוגו בארץ ללימודי אמנויות הבמה. אני לא אכביר במילים, רק רציתי לברך את כולכם באופן אישי. תישארו פה, קצת תכירו אחד את השנייה, תיכף יגיעו לפה המחנכים של כל אחת מהכיתות ויובילו אתכם." הוא מחייך, מרים את ידו לשלום ועוזב את האולם.
כולם מתחילים לקשקש אחד עם השנייה, להכיר, לדבר… ורותם לא יודע מה לעשות. הוא לא טוב בדברים האלה, בהיכרויות, הוא חשב שפה אולי זה יהיה יותר קל כי כולם פה מאותה סיבה אבל זה לא. אז הוא שוקע בכיסא שלו, מנסה להתכווץ ככל האפשר, ומקווה שהמחנכים יגיעו לפה כמה שיותר מהר.
"היי," הוא מרגיש פתאום יד שנוגעת בכתף הימנית שלו. הוא קופץ, לא מבין מה קורה, ואז רואה ילדה שעומדת לידו.
הוא מתיישב חזרה במבוכה, "היי," הוא עונה. בדרך כלל שיחות כאלה מסתיימות אחרי שני 'היי' כאלה אבל משום מה הילדה הזאת ממשיכה את זה.
"איך קוראים לך?" שואלת הילדה, "לי קוראים יובל."
"קוראים לי רותם. היי, נעים להכיר."
היא מחייכת בעליזות, "רותם זה שם יפה… באיזו כיתה את?"
הוא קיווה שאולי הוא כן נראה היום קצת כמו בן אבל אמא שלו באה הבוקר לארון שלו ובערך הכריחה אותו ללבוש בגדים שיבליטו את ה… נשיות שלו. "תיאטרון," הוא עונה. הוא לא מסתכל עליה כי באיזשהו שלב כבר כואב להסתכל למעלה כל כך הרבה.
"גם אני!" היא עונה עם חיוך ענקי, "איזה מגניב… למדת תיאטרון לפני או שזה היה סתם תחביב?"
עכשיו הוא כן מסתכל למעלה, אליה, בחוסר הבנה. "מה זאת אומרת? לא למדתי קודם בצורה מקצועית אבל זה לא היה 'סתם' תחביב…"
היא מקמטת את הגבות שלה קצת, עדיין מחייכת. "ברור שכן, כל עוד את לא משקיעה בזה בצורה רצינית זה כן תחביב."
"אבל, אה, אני כן השקעתי בזה בצורה רצינית."
"אמרת שלא למדת בצורה מקצועית – "
"שלום!" קוטע אותה ואת השיחה שלהם קול חד של גבר. רותם מנסה שלא לנשום בהקלה על השיחה שנקטעה אבל זה מרגיש לו כאילו כולם שמעו את הנשימה הענקית שהוא לקח הרגע. יובל מתיישבת, לצערו, במושב לידו.
הוא מסתכל קדימה ורואה גבר צעיר, בן לא יותר מעשרים-וארבע לדעתו, ולידו עומדים אישה בערך בגיל הזה ועוד גבר בן שלושים פחות או יותר. הם מחכים שכולם ישתתקו ואז הגבר הצעיר ממשיך לדבר. "היי לכולכם, קוראים לי נתנאל, אני המחנך של כיתת מחול, לידי פה עומדים נועם, המחנכת של מוזיקה ואלי, המחנך של תיאטרון. כל אחת מהכיתות בבקשה ללכת לעמוד ליד המחנך שלה, אתם מתפצלים עכשיו."
רותם נעמד ומתחיל ללכת לכיוון אלי. יובל נעמדת מיד אחריו, "סליחה אם גרמתי לך להרגיש לא בנוח…" היא אמרה, "לא התכוונתי, פשוט, לא יודעת, לא נראה לך שכשלומדים משהו בכוחות עצמך זה תחביב? לא סתם, ברור שלא סתם, אבל זה עדיין תחביב…"
הוא פונה אליה בחדות. "אז לא, את טועה, זה היה הרבה מעבר לתחביב."
היא נסוגה צעד אחורה, "טוב, בסדר, לא צריך להתעצבן…"

נועם מובילה אותם לחדר גדול עם הרבה כלי נגינה. היא נכנסת לחדר ועומדת במרכזו, מורה לכולם לשבת בכיסאות שמסודרים במעגל סביבה. היא מחכה שכולם ישבו ומתחילה לדבר. "היי לכולכם, כמו שכבר אמרו לכם, אני המחנכת שלכם, המחנכת של כיתה ט' מוזיקה. אני לא יודעת כמה מכם הביאו את כלי הנגינה שלהם, אז בשביל זה – ובשביל שאר השנה אם תרצו להגיע לכאן ביום שאין לכם שיעור מוזיקה ואתם לא רוצים להביא את הכלי שלכם – יש את החדר הזה. תסתכלו מאחוריכם, יש כאן כנראה את כל הכלים שאתם מנגנים עליהם. אז אני רוצה להתחיל עם קצת ג'אם, כל אחד שיתפוס מקום ליד או מאחורי הכלי שלו, אפשר יותר מאחד על פסנתר, זמרים וזמרות אלי."
גשם צועד קדימה עם עוד שלוש בנות ונעמד ליד נועם. היא מחייכת אליהם. "היי, תקשיבו, הם הולכים לאלתר קצת, אני רוצה שגם אתן. אני רוצה שתלכו עם מה שמרגיש לכן, אל תחשבו על סולם לא סולם או אם אתן נשמעות טוב, פשוט תשירו מה שמרגיש לכן, אפשר עם מילים אם עולות לכן ואפשר לא."
הוא מרגיש קצת נבוך שהוא הבן היחיד ששר אבל זה בסדר, הוא כבר רגיל להיות הבן היחיד בכל דבר כמעט. נועם סופרת את הקצב ומסמנת לנגן החליל להתחיל את האלתור. הוא מתחיל עם עליות וירידות מהירות בסולם שהוא בחר ולאט לאט כולם מבינים את הסולם ומצטרפים אליו. הכל נמצא בבלגן מוחלט מבחינת תפקידים אבל איכשהו זה נשמע די טוב. גשם מסתכל על כל הנגנים עם חיוך ענק, זה בדיוק איך שהוא דמיין את המקום. כולם מנגנים ביחד, כולם ביחד. הראשונה משלוש הזמרות שאותו שמתחילה לשיר מתחילה בצליל גבוה וחזק, משהו שמוביל את הכלים ואיכשהו גם קצת עולה מעליהם למרות שהקול שלה לא כל כך חזק. גשם מהנהן לעברה בהערכה. אחרי כמה שניות נועם מגיעה עם ארבעה מיקרופונים ומחלקת לכל אחת מיקרופון. גשם מחזיק את המיקרופון בזווית לפה ומתחיל לזמזם. הוא נמצא אוקטבה מתחת לראשונה שהתחילה לשיר אז הוא מהמהם מנגינה בווליום נמוך, ללוות אותה, ולאט לאט הוא עולה והיא מבינה אותו ויורדת. הם נפגשים באמצע, איפה שלה זה נמוך ולו גבוה, ונעצרים על צליל אחד למשך לפחות עשר שניות. הם מפסיקים כמעט בתיאום מוחלט ונותנים לכלים לקחת את המרכז. אחד הגיטריסטים וסקסופוניסט אחד נעמדים אחד מול השני ומתחילים בסולו משותף, זה נשמע כמו… כמו דיאלוג. אחת הזמרות האחרות מתחילה לשיר גם, רק מנגינה, אבל היא לוקחת תפקיד ליווי ולא סולו. לאט לאט גם האחרונה נפתחת וכולנו מצליחים ללוות אחד את השנייה ואת כולם וזה מרגיש כל כך מדהים, מין אופוריה כזאת שגשם אף פעם לא הרגיש. כשנועם מסמנת לכולם להפסיק כולם פורצים במין צחוק חופשי ומאושר כזה, כאילו כבר אין בעיות בחיים. לכל אחד ואחת מהנמצאים בחדר האלתור הזה פתח איזשהי דלת בפנים ונתן להם להיפתח ובאמת להכיר ולהיות אחד עם השנייה.
גשם נעמד מול הזמרת שהתחילה לשיר ראשונה. הוא הרגיש סוג של… חיבור ביניהם. משהו עבר שם. "היי," הוא אומר עם חיוך ענק על הפרצוף.
"היי," היא עונה בקרירות.
"אה, אני גשם," הוא מושיט את היד.
"אליה." היא לוחצת קצרות את ידו.
הוא מרגיש בקור הזה ולא מבין מה קורה. "למה את… ככה?" הוא שואל.
"מה זאת אומרת?" היא נראית פגועה קצת.
"לא – " הוא מתחיל להתנצל, "לא התכוונתי לזה ככה. כאילו, פשוט, שרנו ביחד מקודם וזה היה מדהים ואת כאילו, לא יודע, קרה כזאת עכשיו."
"וואו, תודה," היא מחייכת בציניות, "נחמד לשמוע."
הוא רוצה לקבור את עצמו איפשהו עמוק מתחת לרצפה. "סליחה, זה יצא ממש לא טוב – "
"תקשיב, גשם, אמרת שקוראים לך?" היא אומרת ולא מחכה לתשובה, "הם התחילו לנגן והתחלתי לשיר והיה מדהים, ואז סתם התערבת בסולו שלקחתי, לקחת אותו לעצמך. לא עושים דבר כזה, אם אני באמצע משהו משלי אתה לא בא והופך אותו לשלך."
הוא מנסה להמשיך לחייך, "מה זת אומרת? אלתרנו ביחד וזה יצא ממש – "
"ממש נחמד, כן, זה יצא אחלה. אתה יודע לשיר, אני יודעת לשיר, אז מה? היה לי משהו בראש, התחלתי להוציא אותו, ואתה פשוט התערבת. סתם ככה. אז תסלח לי שאני 'ככה', אוקיי?" היא מסתובבת ופונה לדבר עם הזמרות האחרות. הוא נשאר במקום והחיוך כבר נמחה לגמרי מהפרצוף שלו. הוא באמת לא מבין את זה, הם שרו מדהים ביחד, למה היא ככה? ולעזאזל, למה הוא נפגע כל כך? הוא בקושי מכיר אותה. הדמעות מתחילות להופיע בזוויות עיניו והוא רוצה לצרוח על עצמו. למה אני רגיש כל כך, אוף, הוא חושב, כולה איזה ילדה סתומה שכל מה שחשוב לה זה האגו שלה, למה הדמעות האלה ממשיכות כל הזמן לעלות למעלה ולרדת על הלחיים שלי? הוא מצליח לשלוט בעצמו ובדמעות ונושם עמוק.
"היי, אתה בסדר?" נעמדת מולו נועם.
הוא מחייך חיוך אמין ככל האפשר. "כן, בטח, זה היה ממש מדהים." זה באמת היה מדהים, למה הוא לא יכול להמשיך ולהישאר באופוריה הזאת? למה כל דבר קטן כזה פוגע בו כל כך עמוק? הוא מנסה להתגבר על עצמו והולך לנסות לדבר עם הסקסופוניסט ההוא שעשה את הסולו ביחד עם הגיטריסט, הוא נורא התרשם ממנו.

"סבב היכרות קצר!" קורא אלי ונעמד מול דלת במסדרון, כנראה של הכיתה שלהם. "תעמדו פה בחצי גורן, כן, מסביבי וסביב הדלת, אני רוצה שכל אחד ידפוק כניסה לחדר. או יציאה מחצי הגורן, איך שאתם בוחרים לראות את זה. תעשו משהו מקורי, אני סומך עליכם. יאללה, יש לכם עשר שניות להסתדר בחצי הגורן."
רותם נעמד בדיוק מול הדלת. הוא לא ממש התכוון לזה, אבל הוא כבר היה פחות או יותר מולה וכולם הסתדרו אז כל מה שהוא צריך היה לעשות זה פשוט ללכת כמה צעדים אחורה. הוא עומד ליד מישהי עם שיער בלונדיני קצר כמעט עד הכתפיים, היא מחייכת אליו כשהיא רואה שהוא מסתכל עליה והוא מיד מפנה את המבט לצד השני. איפה שיובל עומדת. שיט, למה היא עומדת לידו? הוא כבר לא סובל אותה ממה שקרה אז באולם, היא בכוונה נדבקת אליו? הוא מגלגל עיניים ופשוט בוהה קדימה על אלי.
"מעולה, לקח לכם אמנם חמש עשרה שניות אבל אני אוותר לכם הפעם. אני הולך לקרוא שמות באקראי מרשימת השמות שנמצאת אצלי, כל אחד או אחת שאני קורא בשמו או בשמה תעשה את הכניסה לחדר בצורה שלה או שלו. מתחילים עם… יונתן!"
שני ילדים צועדים קדימה וכשאלי שם לב לזה הוא צוחק, "סליחה, התכוונתי רק ליונתן ש. אבל יאללה, תעשו את זה ביחד, יונתנים." הם מסתכלים אחד על השני במבוכה ואחד מהם צועד קדימה. השני מחייך ונרתע אחורה כאילו הוא דחף אותו. הדוחף מתקדם לעברו ו'דוחף' אותו לכיוון הדלת. הנדחף מנסה 'להתנגד' בכל הכוח ובסופו של דבר, אחרי היאחזויות נואשות בקירות השני מצליח לדחוף אותו את תוך החדר ונכנס מיד אחריו. כולם מוחאים כפיים, זה באמת היה מרשים.
"עינב!" קורא אלי. מישהי מקצה הגורן הולכת אחורה ויוצא אל מחוץ לחצי המעגל. כולם מפנים את הראשים אליה, היא 'מנסה' להיכנס חזרה, כולנו עומדים כמו חומה וחוסמים אותה. בסופו של דבר היא רצה ומתחמקת דרך הפתח שהשאירה כשיצאה מחצי הגורן ונדחקת מאחורי אלי כדי להיכנס לדלת. כולנו מוחאים כפיים ואלי קורא בשמות של הבאים בתור. כל אחד עושה משהו מקורי ממש, חלק עושים רעיונות שעלו בראש של רותם אז כל הזמן הוא מנסה לחשוב על עוד דברים שהוא יכול לעשות. עם כל אחד שנכנס את מצמצמים את חצי המעגל ומתקרבים יותר ויותר אל הדלת. כשהם נשארים בערך חמישה עשר אנשים אלי קורא בשם "טל" והבלונדינית שליד רותם נעמדת מולו ומרימה את הידיים שלה ושמה אותם סביבו. הוא לא מבין בהתחלה מה היא עושה, אבל כשהיא מורידה את הידיים ועושה את אותו הדבר לעצמה ומנסה למשוך במשהו בלתי נראה שמקשר ביניהם הוא מבין שזה כנראה חבל כלשהו שהיא קשרה סביב שניהם. היא מושכת בו ומנסה להתקדם אחורה לכיוון הדלת אבל החבל עוצר אותה, הוא עוצר אותה. היא מנסה להיאחז באנשים שמסביבם ולמשוך את עצמה יותר ויותר לכיוון הדלת אבל בכל פעם שהיא כמעט מצליחה למתוח את החבל ולהיכנס בדלת החבל נמתח חזרה ו'מקפיץ' אותה חזרה ליד רותם. הוא צוחק ומסתכל עליה, היא עושה עבודה מדהימה. הוא מצידו משתף פעולה, כאילו, הוא לא זז מהמקום אבל הוא כן זז במקום. הוא זז עם כיוון החבל, מותח את עצמו קדימה לכיוון שטל מושכת את עצמה, ובסופו של דבר כשהיא מצליחה להיכנס בדלת הוא נשאר מתוח לכמה שניות, ואז אלי קורא בשם שלו והוא יודע מה הוא עושה. הוא קופץ מהמקום כאילו החבל ההוא עדיין קשור ורץ קדימה, טס דרך הדלת, כמעט מתנגש בטל.
הוא לא מסתכל אחורה לראות איך כולם הגיבו, במקום זה הוא פונה לטל. "היי, רותם, נעים להכיר."
"טל," היא מחייכת ומושיטה לו את היד בצורה תיאטרלית ומלכותית. הוא משחק את המשחק, מכופף את הברכיים ואת הגב מעט ומנשק את ידה.
היא קדה קידה קטנה וצוחקת. "טל," היא אומרת.
"כן." הוא מחייך.

רותם הזאת נחמדה. היה כיף הקטע של להילחם בחבל שהיא קשרה עליהן. הן לא הספיקו לדבר הרבה, הכניסות של שאר התלמידים היו די מהירות ואלי נכנס והורה לכולנו לשבת על הבמה שבקצה החדר. הוא נעמד על הרצפה מולנו. "הייתם מדהימים, התרשמתי," הוא מחייך. "אז סבב היכרות קצר בין כולנו ונתחיל את הלימודים, מקובל?" כולם מהנהנים והוא ממשיך. "יאללה, כל אחד שיגיד איך קוראים לו, כמה זמן הוא לומד\עושה תיאטרון ואם יש מחזה או מחזמר אהוב." הוא מצביע על אחד הילדים, אחד היונתנים, "תתחיל."
טל לא ממש זוכרת את רוב השמות, רק את יונתן של ההתחלה, יובל כלשהי שנראית כמו איזה פלוצה ורותם, שאותה היא הכירה קצת לפני. "קוראים לי טל," היא אומרת כשהתור מגיע אליה, "אף פעם לא באמת למדתי תיאטרון בצורה מקצועית אבל למדתי בבית ספר מכיתה א', שנה שעברה הייתי בתפקיד ראשי במחזה שהעלינו לסוף השנה, ובכללי אני נורא אוהבת לקרוא מחזות ולשנן מונולוגים ולעבוד עליהם לבד. מחזה אהוב עלי… ביקור הגברת הזקנה, אני חושבת?" אף אחד לא נראה כאילו הוא מכיר את זה חוץ מאלי שמחייך אליה.
"מחזה מעולה," הוא אומר, "בהחלט אחד מהמצוינים."
ועוברים הלאה לרותם שיושבת לימינה והיא האחרונה. "רותם," היא אומרת, "אף פעם לא למדתי תאטרון בשום מקום, אני אוהב לשחק – סליחה," היא מחייכת חיוך נבוך, "אוהבת לשחק, ולעשות את הדברים לבד בחדר ובאתי לפה כדי להוציא את זה קצת מהחדר. אני אוהבת מאוד את המחזה 'האביב מתעורר'." דווקא את זה נראה שהרבה מכירים.
"אוקיי, מעולה, כולנו מכירים אחד את השנייה, עכשיו קדימה לעמוד, מתחילים לעבוד." אומר אלי ועולה על הבמה. טל מסתכלת עליו הולך אל מאחורי הקלעים ומביא שני שקים ענקיים. "רדו למטה," הוא אומר וקופץ מהבמה. כל הרצפה של האולם מכוסה במזרונים דקים.
כשכולם למטה מולו הוא שופך את תכולת השקים על הרצפה – הרבה כריות, ציפיות, סדינים, ציפות… כלי מיטה. "שכל אחד ייקח לעצמו משהו מהערמה הזאת בבקשה," הוא אומר וצועד אחורה.
טל לוקחת ציפה של שמיכה ענקית בצבע ורוד עדין. היא רואה את רותם לוקחת לעצמה כרית בצורת כוכב. אחרי שכל הערמה כמעט נמצאת בידיים של התלמידים אלי צועד קדימה. "תנו למה שלקחתם שם, כל שם שעולה לכם בראש." קצת גיחוכים נשמעים אבל כולם מסתכלים על הדברים שלהם ומנסים לתת להם שם. השם הראשון שקופץ לראש של טל זה זרובבלה. היא לא יודעת מאיפה זה בא בכלל, מה זה השם הזה בכלל? אבל יאללה, שם נחמד, מעכשיו ככה קוראים לציפה.
"שלום," מתקדמת לעברה רותם עם הכרית מול הפרצוף, כאילו הכרית היא הראש שלה. היא מדברת בקול מהאף, "קוראים לי שלוימלה, איך קוראים לך?"
טל צוחקת ומיד תולה את הציפה על היד שלה. "את מתכוונת אליה?" היא אומרת ומלטפת את הציפה כאילו היא ילדה קטנה. "זאת זרובבלה שלי."
"זרובבלה," ממשיכה רותם עם הקול המאנפף, "נעים להכיר!" היא מורידה את הכרית מהראש. "זרובללה, אחלה שם," היא צוחקת.
אני מהנהנת וצוחקת גם, ובדיוק כשאני באה להעיר משהו על שלוימלה שלה אלי חוזר לדבר.
"אני רוצה שתתחלקו לזוגות, ותעשו משהו עם הדברים שלכם. קטע כלשהו. דיאלוג בין החפצים, ביניכם לחפצים, אולי איזשהי סצנת דרמה עם הכרית המרשעת שירתה בראש של בן הזוג שלכם… מה שבא לכם, אבל ביחד."
זרובבלה ושלוימלה משלבים ידיים אוטומטית.

לסקסופוניסט קוראים יהלי, הוא מנגן כבר שבע שנים, התחיל עם סקסופון סופרן ועכשיו הוא עם טנור, הוא די חמוד. וחתיך. אבל אסור לגשם לחשוב ככה, בחייאת, הוא לא יכול להתחיל לפתח כאן קראשים על סקסופוניסטים חתיכים על היום הראשון. בכל מקרה, הוא די חמוד בלי קשר למראה שלו, הוא גם מנגן על פסנתר ב"צורה חובבנית" הוא הגדיר את זה, ומוזיקה היא בערך החיים שלו. כמו גשם. הוא גם זיהה את החולצה של טרוי סיוון שגשם לבש, מה שדי הפתיע. בבית הספר הקודם שלו הוא הכיר רק מישהי אחת שהכירה את טרוי, ולמצוא כאן מישהו שמכיר אותו ואוהב אותו גם… זה נחמד, כן. אחרי שהם דיברו קצת נועם עצרה את כולם והסבירה שהיום לא יהיו לימודים אמיתיים, שהיום זה יום היכרויות אחד עם השנייה והמקום. היא חילקה לכולם מפה של בית הספר ונתנה להם את הלו"ז שלהם – שעה וחצי חופשיות עכשיו לעשות מה שבא להם חוץ מלעשן, לשתות או לקיים יחסי מין (כי זה לגמרי היה בתוכניות של גשם). אז הוא המשיך לדבר קצת עם יהלי, מסתבר שהם גרים כמה רחובות אחד מהשני. יהלי ביקש ממנו להשמיע לו משהו שהוא שר אז הוא התיישב ליד הפסנתר והתחיל לנגן את Happy Little Pill של טרוי. הוא די שכח מהזמרת המגעילה ההיא עד שפתאום היא הופיעה והתמרחה על יהלי. היא אפילו לא חיכתה שהוא יסיים את השיר, באמצע הבית השני היא באה והתחילה לדבר עם יהלי ולקרוא לו "יהלוש" ומסתבר שהם מכירים אחד את השנייה מלפני 'צלילי האמנות' ושהם ביחד. יהלי ביקש מגשם סליחה והלך עם אליה הכלבה הזאת. אבל למי אכפת, נכון? כולה עוד איזה אחד שלא שם עליו. גשם לקח נשימה עמוקה וניסה להירגע בעזרת שירה. הוא ניגן ושר את כל האלבום ההוא של טרוי סיוון, TRXYE, ועכשיו כשהוא גומר את השיר האחרון שמבוסס על אשמת הכוכבים הוא פתאום שם לב שכולם מסתכלים עליו. הוא מרים את הראש ופשוט כולם עומדים שם ובוהים בו.
אז כולם מוחאים לו כפיים וממש וממש נחמדים אליו אחרי חצי שנייה שהוא חשב שהם בוהים בו כי הוא גרוע אבל כנראה שלא! ורובם מכירים את טרוי סיוון, מי שלא מכיר שואל אותו עליו וגשם ממליץ לו על כמה שירים ומי שכן מכיר מתלהב נורא מהחולצה שלו ומאיך שהוא ניגן את האלבום. בקיצור, למרות הספקות שהיו לו יותר מוקדם ההתחלה פה דווקא כן טובה. יהלי פונה אליו עכשיו, אחרי שכל ההמולה סביבו נרגעת, ומתנצל עוד פעם על קודם. הוא אומר שאליה היא הקרציה הכי מתקרצצת שקיימת ושהוא ניגן את טרוי ממש טוב. הם קובעים לשבת בסניף של ריבאר (כי מסתבר ששניהם מאוהבים בשייקים שלהם) בעזריאלי וגשם מרגיש פשוט טוב.

השעה חמישה לשש בערב והמורים מתחילים להגיע לחדר המורים. אבי מניח באמצע קנקן קפה, קנקן תה וקופסת עוגיות ביתיות שהוא קנה במכולת ליד בית הספר. הוא שוקע בתשישות באחד הכיסאות ומוזג לעצמו כוס קפה שחור, בלי סוכר או חלב. הוא מרגיש את הקפה מתחיל קצת להשפיע ורואה שהחדר כבר מלא ברובו במורים. הוא מנסה לחייך אליהם וקם על הרגליים. המורה האחרון שמגיע זה אליהו, המורה לחצוצרה, בשש ועשרה.
"שלום לכולכם," אומר אבי ואפילו לא מנסה לחייך יותר. "כמו שאתם יודעים, היו לנו בשנה שעברה בעיות עם ראש העיר ובכלל עם משרד החינוך ותעודות הבגרות של שכבת י"ב של שנה שעברה, היום בבוקר בטקס פתיחת השנה הרגעתי בקרב התלמידים את המחשבה שבית הספר ייסגר כי אני לא רואה סיבה שיכנסו לפאניקה, אני מאמין שנצא מזה, אבל רק אם כולנו נשקיע בבית הספר את הנשמה, כל הקיץ כרכרתי סביב ראש העיר כדי שייתן לנו את השנה, אנחנו צריכים להוכיח לו שאנחנו צריכים ויכולים להישאר פה עוד הרבה. בכל שנה יש מאות ילדים שמנסים להתקבל לבית הספר הזה, אנחנו מעולים – אבל אנחנו צריכים להיות מעולים בהכל. רמת הלימודים מעבר לאומנויות לא משהו, בשנה שעברה הרבה היו על סף נכשל, וכל זה נותן לראש העיר עוד סיבות לסגור אותנו. כולנו צריכים לנסות לעלות רמה השנה כי אם לא נצליח אולי אפילו אחרי המחצית בית הספר יסגר."