צ'לו זה לא העיקר!
ליל שבת. בחור גבוה, חסון, בעל עיניים חומות ש נצצו מבעד למשקפיים שלו. יצא מהפאב ללא מעיל עם בירה ביד, וחלף על פני בחורה בלונדינית עם עיניים בהירות. הוא היה מהאנשים האלה עם הסיפור. לה היה מן חיוך כזה שכל מי שעבר לידה לא היה מסוגל לפספס. היא נכנסה לפאב והתיישבה על אחד מהכיסאות הגבוהים עם הגב לבר. כעבור כמה דקות הוא חזר פנימה, לקח כיסא והתיישב באחד מהכיסאות שולחן שהיה סמוך אליה.
בעודו נהנה מהג'אז שניגן ההרכב המוסיקלי של אותו הערב, שלישיית צעירים ש מוסיקה זה התחביב הכי גדול שלהם. קומבינציה של סקסופוניסט, גיטריסט ופסנתרן. הוא קלט שהיא מחפשת כיסא בקרבת מקום מאחוריה כדי להניח את המעיל. קירב לה כיסא, היא אמרה לו תודה ושם התחילה שיחה בין שני אנשים שעד לפני רגע היו זרים. הוא שאל: "האם את מנגנת? ענתה: "אני מאלה שכותבים את השירים והחזירה לו את השאלה. הוא ענה: "למדתי בבית ספר אנתרופוסופי ב קיבוץ הרדוף בו ניגנתי 3 שנים בצ'לו עד שהבנתי שאין לי בזה פוטנציאל אבל אני יצירתי בדרכים אחרות כמו חשיבה מחוץ לקופסא".
למרות שאמר לה שהוא לא חזק בלהביע את עצמו במילים, כאשר היא סיפרה לו שהחלום שלה זה להוציא ספר וכבר כמה שנים היא תקועה על טיוטות, הוא סיפר לה: "אחד הסופרים שבא להרצות אצלי בבית ספר, אמר ש לסופר טוב יש הרבה טיוטות כי רק אחרי אלף העמודים שהוא כותב מספר מצומצם של טקסטים הופכים לפרקים המשמעותיים בספר שלו, ככה ששום טיותה היא לא לחינם ואם הוא לא מפסיק לכתוב בסוף יצא ספר".
הוא עטה את המעיל השחור שלו, לחץ את ידה ונפרד לשלום.
המשך יבוא…
תגובות (0)