צלול כתמימות – פרק 1
הוא ניצב על המזח, לגופו אף ולא דבר פרט לבגדיו המרופטים, המרושלים, לראשו כובעו המלבב, צחור כהרגלו, מעוטר פיסת בד ארוכה, עדינה, רכה, וכסופה, ובדה כבד משי, רגליו יחפות ולהן אף ולו דבר, חשות בחום הקל צורבן בקלילות,לגופו אך ורק חלומו הכושל, ולשפתיו אך ורק חיוכו המאושר, אושרו, תמימותו, ניחוח הגלים המלוח, המשכר, המניח לגופו לשקוע לתחושת אנרגיה עוצמתית, לא מובנת, בלתי מוסברת.
הוא עשה פעמיו אל עברה, סירתו הפשוטה למראה, סירה העוגנת לה בנוחיותה למזח רחב הידיים, סירת עץ פשוטה, ולה שמה ותו לא. 'אליס'. השם הניתן לתקוותו, שם פעימותיו המאיצות דרכן לאיטן.
הוא זינק בחדות, קלילות, זינוקו זריז מכל שיעור העולה על הדעת, תשוקתו נפעמת בין עורקיו, מרעידה עצמותיו פה אחד, מפעפעת ומשכרת חושיו בהצלחתה, בתחושותיה הנלהבות.
הוא נשען למעט כלפניו, מתיר בעדינות אחר קשר חבל הסיבים העבה השומר סירתו למזחה, מחליק אצבעותיו בזהירות אין קץ, משחקות למימיי החופש הצלולים, המחליקים כבניהן במליחותם השמימית, הבוהקים תחת החמה העולה ביופיים המהפנט, יופיים חסר המעצורים, נטול הגבולות.
"אדון?" נשמע קול זעיר וחלוש כלפניו, קול רועד, מהול בפחד ואימת מה, וקולה מהסס כבין מילה למילה, והיסוסה החלוש אופף גופו כקללה כושלת. ליבו החסיר פעימה, הצבע אזל מפניו, לסתו עשתה דרכה מטה. הוא הסב מבטו בשאלה, צופה במחזה המוזר הניצב כנגד עיניו, כממתין לתשובתו האילמת.
הוא סקר הניצב כלפניו, פיו פעור ולסתו חשוקה, מניח לצבעו לשוב לפניו באיטיות מייגעת, סוקר אחר זוג השפתיים הרועדות מבעדן בקע אותו צליל מוזר וחרישי, עד לזוג העיניים האדמדמות המבשרות על בכיה לכשעבר.
"מה קרה, ילדונת?" שאל בחיבת מה, מניח לחיוך עקום ומאולץ להתגנב אל בין שפתיו, מניח לתחושה המאיימת, אותה תחושה לא מוכרת ונטולת כל הסיבה או גורם, להניח לגופו, לתור בחיפושה אחר הקורבן הבא.
תגובות (2)
התחלה יפה, אני אוהבת את התיאורים שלך…
(אני יקרא את ההמשך עוד מעט)
או, תודה^^