צייד עלילה
"אתה רואה את הבחור הזה שם?" מייקל מחזיק את ההגה ביד אחת וביד השנייה הוא מצביע על האיש שיושב במכונית שתקועה לידנו בפקק. "הנה. פתרתי לך את הבעיה. עכשיו אתה יכול להתחיל לכתוב" הוא נשמע מרוצה.
"אוקיי. ואיך בדיוק פתרת לי את הבעיה, אם יורשה לי לשאול?" הוא מביט בי לשנייה אחת אבל מיד חוזר להביט על הכביש.
"הוא יהיה הדמות הראשית. עכשיו הבנת?" הוא אומר בפשטות ואני מגחך וסוקר את הבחור. הוא שומע שיר של אמינם שאני מזהה, ועם היד שלא מתופפת על ההגה הוא מחזיק בסיגריה. "אני לא רואה פה שום סיפור." אני אומר לבסוף.
"מוזר." מייקל משיב בטון שאני מכיר, כזה שאומר לי, 'תפסיק להיות כל כך לוזר, צ'ארלי'. כמובן שהוא לא רוצה לפגוע בי, הוא רק רוצה לעזור אבל.. טוב, אני חייב להודות שזה קצת מעליב.
"אני רואה פה הרבה סיפורים, צ'אר, רק תבחר. נו, אני יודע שאתה תמצא משהו אם תסתכל טוב." אני לא חוזר להביט בבחור. "לפעמים נדמה לי שאני יותר רוצה שתצליח משאתה רוצה." הוא אומר בשקט וכשאני ממשיך לשתוק הוא אומר "נסה לספר לי לאן הוא נוסע… אולי תספר לי למה הוא והחברה שלו נפרדו.." אני ממשיך לא להגיב. כבר עברנו את זה כל כך הרבה פעמים עם כל כך הרבה אנשים שונים. "צודק. אלה לא רעיונות מוצלחים." הוא מפרש את השתיקה שלי כאילו מה שמפריע לי בעניין זה הרעיונות שלו "מה לגבי… אני יודע! מה לגבי מתי ולמה הוא התחיל לעשן? זה מקורי!" אני ממשיך לשתוק.
"מה העניין?" הוא שואל.
"אתה לא תבין" אני מסנן, כבר קצת עצבני, ומתפלל שהנסיעה תגמר. אני מת על מייקל ואני יודע שכל דבר שהוא עושה מלא בכוונות טובות, אבל בחייאת, לא תעבור נסיעה אחת בלי שהוא ינדנד לי על העבודה?
"שמע. אני יודע שזה מנג'ס ושאתה לא אוהב שאני מתערב. אני לא מטומטם. אבל אתמול הייתי בדירה שלך, ואחי, בשיא הרצינות" הוא לא מסתכל על הכביש, ומביט בי בעיניים. "אתה יודע כמה אתה חשוב לי, אבל המצב שלך מחורבן. ממש מחורבן. הדירה שלך נראית כמו זבל, כאילו לא ניקו שם מפסח 1970. המצב רוח שלך ברצפה ואני לא יכול לסבול את זה"
אני מסב את המבט לכביש. "סע". אני אומר לו כשהרמזור נהיה ירוק והוא לא זז. כנראה עדיין מביט בי. הוא משתעל וחוזר להביט בכביש.
"לא רציתי להעלות את זה.." הוא מתחיל לנסוע ומדבר בלי להביט בי. יש לי הרגשה שאני יודע מה הוא הולך להגיד. "כעורך שלך, אני לא בדיוק יכול להמשיך לחכות. ההוצאה משלמת לך בנתיים כי אני כל הזמן אומר להם שאתה עובד על משהו אבל אתה יודע שהם לא מפגרים. הם רוצים תוצאות צ'ארלי." כמו שחשבתי. הם לוחצים עליו להעיף אותי.
"מייקל. אל תכניס את עצמך לצרות. תגיד להם את האמת ואני אתמודד." אני אומר לו בתוקפנות ואני רואה שהמצב לא נוח לו.
"איזו אמת? שפאקינג חצי שנה לא כתבת יותר משני פרקים לפני שהחלטת שמשהו לא טוב? אתה יודע איך סופר נהיה סופר? לא כשאיזה הוצאה מפרסמת ספר שהוא כתב שהוא היה תיכוניסט, אלא כשהוא מוכיח שהוא יכול לכתוב עוד ועוד. כמה שהוא רוצה. אתה מבין את זה?" הוא על סף שבירה.
"טוב. תעצור. אני יכול ללכת מפה לבד. לחפש סיפורים בעצמי. אני לא צריך את הלחץ הזה בחיים שלי. אני מבקר את עצמי מספיק ואני ממש לא צריך שאתה תעשה את זה גם זה ברור?"
הוא ממשיך לנסוע. "תעצור אמרתי!"
לבסוף הוא עוצר בשוליים בשתיקה. "תודה רבה על הטרמפ!" אני טורק אחרי את הדלת ומתחיל ללכת בשוליים של הכביש הראשי.
תגובות (0)