ציד הרוחות ועיני התמונה, פרק 1

היא מתה.
זהו זה, הגיע הסוף.
אבל אם הסוף קרב, איך נשמתה עוד בתוכה? איך היא חשה באנשים הסוחבים אותה, ובחבריה הרודפים אחריה – שצועקים לעברה, שלא מבינים מה קרה…
אבל היא כבר ידעה מאז אותו רגע, יהיה לה המון זמן לחשוב על זה.
הם הגיעו למקום מלא באור שמש, כך חשה, למרות שעיניה היו סגורות.
לפתע אחיזתם של האנשים נחלשה, והיא הרגישה שמניחים אותה על אדמה קרה, בניגוד לאור
השמש.
לבה החל להתריע, כאילו כרגע רצה ריצת מרתון… או אפילו יותר..
האם כך נגמרים החיים? האם זה המוות הנורא שכל כך הרבה אנשים חווים? אין עוד גלגול…? היו לה כל כך הרבה שאלות למוות, אך כנראה שהמוות בעצמו לא יוכל לענות אליהן.
אז איך תדע?
לפתע פסקו רעשי הריצה, והתחלפו בקולות קשים מנשוא.
"לא," זה היה קול חלש, ומוכר להחריד. טד, שהיא כל כך אהבה, שהם כל הזמן צחקו ביחד, נשמע כאילו הוא אט אט הולך למות.
"לא!" הוא צעק את זה.
היא חשה איך הוא מתקרב אליה, וקורע ברך לידה.
היא הרגישה את דמעותיו המטפטפות עליה.
עוד ועוד אנשים התקרבו – היא ידעה שפורטני וג'ון גם נמצאים שם, ולא מוכנים לאמת הנוראה.
היא רצתה לצעוק להם, להגיד משהו, לנחם אותם… אבל לא יכלה להזיז אפילו עפעף.
נשימותיה היו בתוך חזה, ולבה ניסה למשוך תשומת לב, ולא האיץ לשנייה.
ג'ני, פורטני, טד וג'ון היו ביחד בגן, אבל לא היו החברים הכי טובים שם.
אחרי הגן ג'ני לא עברה איתם לבית הספר, והלכה לבית ספר אחר ל- 5 שנים.
בבית ספר שלה לא היה לה טוב, חברותיה היו רעות
והיא הרגישה יותר מדי בולטת בכיתה.
אז היא עברה לבית ספר בסביבתה, שם פגשה את כל חבריה לגן המשחקים.
היא השתלבה שם מהר יותר משחשבה, איבדה את פחד הקהל שלה ומצאה לה סוף סוף חברים אמתיים, שעושים אותה מאושרת ולא מרושלת…
"ג'ני, לא – לא זה לא יכול להיות… לא.. לא.." זאת הייתה פורטני. היא התחילה להתייפח, וג'ני
דמיינה את ג'ון מחבק אותה ביד אחת, כשדמעות זולגות מעיניו.
טד, שעדיין החזיק את ידה, חיבק אותה ולבה התפלל שאיחשף.
אבל אז, טד החליק כנראה על כמה אבנים בודדות והרבה חול, וניתק ממנה.
ג'ני רתחה על האבנים ועל החול הקר, רצתה לבעוט בהן, אך לא יכלה.
זהו זה, רוב הסיכויים שהיא תישאר כאן לנצח…
"בארי, מולה, תהדקנו את הוריה של ג'ני על המקרה המצער… תגידו להם לא לבוא. מסוכן פה מדי."
ג'ני שמעה הרבה צעדים בוא בזמן. היא התאמצה לפקוח את עיניה, אך כמובן שלא הצליחה.
"מפקד, אנא תן לי לכסות את הנערה… אוי כמה עצוב." אך בקולה נשמעה גאווה עצמית, המפקד אף פעם לא העריך אותה, זאת הייתה ההזדמנות שלה.
"לא! תן – המפקד, בבקשה, הוכחנו לך את נאמנותנו… אנחנו אוהבים אותה, תן לנו לכסות את
הקבר," אמרה פורטני. ג'ני הייתה בטוחה שהיא התאוששה קצת, אבל בטוח שבלבה היה עדיין אובדן גדול.
"איני יכול להרשות לילדים בני עשר לכסות ילדה, הוכחתם את נאמנותכם, בהחלט כן, אך איני סבור שהקבר – בידכם יצא, אממ… מוצלח.." בהתחלה נשמעה בקולו החלטיות רבה, אבל אז היא פסקה והתחלפה בספק.
"אנחנו בני אחת עשרה וחצי, ושתיים עשרה! והוכחנו לך עד כמה אנחנו 'שווים', ועכשיו אתה אפילו לא נותן לנו לכסות את הקבר של החברה הכי טובה שלנו –" אמר ג'ון, בקור שבקושי נשמע אצלו אי-פעם. המפקד קטע את דבריו.
"בסדר, בסדר, אז תכסו אותה אבל תזהרו ועל תנסו לעשות משהו לא נחוץ, או – טוב, פשוט
תתחילו… אני והשאר נחפש מקום לישון." ג'ני חשבה כמו חבריה, כנראה, שזה היה מאוד צפוי…
"תודה המפקד, לא נאכזב אותך".
לפתע הרגישה תזוזה מצידה, ופתאום הבינה שטד לא מש ממקומו.
היא נתקפה גל של בושה ואשמה, והבינה – היא לא מתה, משהו אחר קרה לה. אחרת נשמתה בטוח כבר הייתה יוצאת ממנה.
היא התביישה בעצמה כל כך, טד יושב מצידה ומתאבל עליה, והיא אפילו לא מתה,
לא קרה לה משהו עד כדי כך נורא. אלא אם כן תישאר כאן לנצח.
שוב נשמעו צעדים. המפקד, אנשיו ועוד כמה אנשים הלכו.
"אוי, טד, יהיה… בסדר. בוא –" התחילה פורטני.
"לא! אף פעם, לא – לא אתגבר עליה… הכול – נגמר." כשדיבר, קולו היה מלא באבל ויכלו בקלות רבה לשמוע שבכה, וזה העלה את רגשותיה של ג'ני.
היא לא ידעה איך להשתחרר מהחצי מוות שכבל אותה.
אבל היא נאבקה, לבה דפק בעוצמה שכמעט כרעה אותו מחזה… היא ניסתה לפקוח את עיניה, לחזק את אחיזתה בידו, להוציא מילה מפיה… המוח שלה השתגע מלתת פקודות לאיברים שונים בגופה.
ואז היא עצרה. כאילו משהו בלתי נראה ניתז אליה מהשמיים, היא נזקרה מה עשו לה לפני
שהתעלפה ביער השומם.
היא שתתה את דמה ואולי אכלה קצת ממנה, קנודלה, הנערת-ערפד המוזרה, המשרתת האהובה
של קיסנדלברה.

המשך יבוא…