צחוק הגורל – פרק 1

תמיד רציתי את הדברים שלא היו טובים בשבילי והייתי כל כך עקשנית, שלרוב גם השגתי אותם. הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים הגיעו אחרי שהגורל דחף לי אותם לפנים ולא הסכים לקבל "לא" כתשובה.
אחת הפעמים שהגורל החליט בשבילי, הייתה בשירות הצבאי. סיימתי קורס חובשים והייתי כמובן מוכנה להגיע לגדוד או חטיבה עם רמת סיכון גבוהה, חיילים חתיכים והרבה שטפי דם מתפרצים לעצור. רצה הגורל והגעתי לבסיס קטן בצפון, עם פחות מ-40 חיילים במצבה. בבסיס הקטן הייתה מרפאה עוד יותר קטנה, שלא נראה שקרה בה משהו מעניין בחמישים השנים האחרונות. התעצבנתי ורבתי, אבל הצבא נשאר צבא ואני נשארתי שם, לחלק שעות מנוחה ולהציע אקמול ופלסטרים לכל דורש.

עם הזמן גיליתי שחוסר אקשן הוא דווקא די נחמד והאוויר הנקי והירוק של הצפון הקיף אותי מכל פינה, תמיד אהבתי יערות ירוקים המתפרסים על קילומטרים ויוצרים תמונה חלומית שמתאימה לשומר מסך במחשב. גם האנשים במרפאה התחבבו עלי והעברתי שנתיים מהנות במיוחד, עם הרבה ערבי פיצה, משחקי הכס כל יום שני בערב ויציאה הביתה כמעט בכל סוף שבוע.
עמדתי בשערי הבסיס וחשבתי לעצמי, איזה מזל שלא הגעתי לגדוד קרבי וסחבתי אפוד כל היום, בלי להכין טוסטים עם החברים במרפאה, בלי לשחק שש-בש כל היום בפינת עישון ובלי להכיר את כל האנשים שהכרתי כאן. כן אני קצת נוסטלגית, אבל לא בכל יום את גוזרת חוגר.

"הילי את באה?"

נכנסתי לרכב של אבא והבטתי לאחור בפעם האחרונה, איזה מצחיק הגורל לפעמים, חשבתי לעצמי. כשהגעתי הביתה נכנסתי לחדר שלי, הנחתי את התיק הגדול והתיישבתי על המיטה. החדר שלי לא היה גדול, אבל הוא שמר על כל האוצרות שלי; ספרים, תכשיטים, מכתבים וזיכרונות ארוזים בקופסאות ומונחים על מדפי העץ המאובקים. בהיתי בחלל שמולי ותהיתי מה אעשה עכשיו. אני סוף סוף חופשיה, אבל אין לי מושג מה אני רוצה לעשות. כסף, חשבתי, יהיה התחלה טובה. אז הרמתי את הטלפון והתקשרתי למסעדה היחידה בקיבוץ, לשאול האם הם מחפשים עובדים. למרבה המזל התשובה הייתה חיובית.
הקיבוץ אורן כבר ממזמן לא היה באמת קיבוץ: כבר לא היה בו חדר אוכל או רפת, לא בית ילדים ולא מרכולית, אבל ככה כולם הכירו אותו ולמרות שהיה ישוב קהילתי לכל דבר, המושג "קיבוץ" לא נעלם. והוא היה קיבוץ יפיפה, ממוקם על הר גבוה וירוק בין עצי הברוש ומטעי הזיתים הוא נח לו, מנותק מהעולם.

מסעדת צוקים גם היא נראתה נהדר, עשויה כולה עץ ומלאה כדים מלאים ברקפות ושולחנות משובצים אבנים בוהקות. גמדי גינה התבוננו מהחצר האחורית של המסעדה ומהמרפסת נשקף נוף יפיפייה מראש ההר הירוק, אל העמק הירוק לא פחות, שבלילה התכסה באורות מנצנצים שהגיעו מהכפרים שלמטה.
למחרת היום כבר הגעתי למסעדה לראיון עבודה קצר עם בעלת המסעדה. התכוננתי מראש, למדתי את התפריט בעל פה והצטיידתי בנעלי בלנדסטון חדשות, כי ראיתי שכל המלצרים נועלים אותן. הלכתי ברגל ותוך כמה דקות הגעתי, מתנשפת מעט, אל המסעדה. עליתי במדרגות האבן וחציתי את החצר הירוקה אל עבר הכניסה, בפנים חיכתה לי אודל, לבושה בשמלה גדולה ועטופה בשלל צעיפים צבעוניים ושרשראות מלאות חרוזים. היא הייתה אישה בסוף שנות החמישים או בתחילת שנות השישים לחייה, היה לה שיער אפור קצר ופה מעט עקום. התרשמתי שהיא ניסתה ליצור מראה וינטאג' שמזכיר חנות עתיקות, עם הרבה בדים צבעוניים, רהיטים מעץ כבד וכהה והמון אביזרים קטנים כמו מריונטות, בבושקות ואבנים משונות. אהבתי את הסגנון וקיוויתי שאוהב גם לעבוד שם.
אודל הסבירה לי על המנות, הלקוחות שבדרך כלל מגיעים, מהם מספרי השולחנות וכיצד מבצעים הזמנה. לאחר מכן עברנו למטבח והכרתי את הטבח, בחור קירח וחייכן בשם אדי. היא הסבירה לי כיצד להוציא מנות אל השולחנות, לפנות אותם ולהדיח את הכלים. הכל נשמע לי די פשוט ושמחתי שמצאתי תעסוקה כל כך מהר, עכשיו אוכל להרוויח כסף בזמן שאני מתלבטת לגבי הצעד הבא שלי.
הימים חלפו והגעתי לפתוח את המסעדה בכל בוקר, נתתי לרקפות קרח מהמכונה, הברקתי את השולחנות ופתחתי את כל חלונות העץ הישנים. האוכל במסעדה היה מצוין וכל בוקר נהניתי מהנוף ומהשלווה ששררה במקום. אבל כאן נגמרה ההנאה שלי: אודל, שהייתה בעלת המקום, לקחה על עצמה את המשימה שכל לקוח יצא מרוצה מהמסעדה שלה, גם אם הוא היה גס רוח, העליב את המלצריות או היה אדם דוחה באופן יוצא דופן. ולא היו חסרים אנשים דוחים, הם הגיעו ואכלו, התלוננו וזעפו, עד שקבלו את הפיצוי שכל כך רצו; בין אם מדובר בקינוח, הנחה או ארוחה בחינם, אנשים פשוט השתגעו על פיצויים ולפעמים היה לי נדמה, שחלק מהסועדים מגיעים עם מטרה חקוקה בראשם, לצאת עם פיצוי כלשהו מהמסעדה.

אודל קרקרה סביבם, חייכה וקפצה כדי לרצות אותם ולשמור על קהל הלקוחות שביקרו את המסעדה היחידה בקיבוץ, שהייתה ממוקמת על הר גבוה, אי שם בגליל העליון. היא אפילו רדפה פעם אחרי זוג לקוחות שיצא בכעס מהמסעדה כי הוא לא קיבל את המנות מהר מספיק, היא הגיעה עד למכונית שלהם והתחננה שיחזרו. הבנתי את הרצון שלה לרצות את הלקוחות ולשמור את הכסף זורם אל העסק, היא בסך הכל רצתה לשרוד ולסגור את החודש, אבל שנאתי לשרת את אותם אנשים מתייפייפים, שאהבו להריח את היין לפני ששתו ושאלו תמיד אם המוצרים מיוצרים במקום והאם הכל אורגני.

יום אחד, באחת ממשמרות הערב של הסופ"ש, הגשתי סבב קינוחים לאחד השולחנות החיצוניים; זה היה שולחן של 4 גברים בגילאי העשרים וחמש עד שלושים. הם חגגו אירוע כלשהו והזמינו את כל הקינוחים בתפריט: קרם ברולה עם גלידת פסיפלורה, סופלה שוקולד עם קצפת ופבלובה פירות יער עם קרם פטיסייר עשיר. כולם כבר היו אחרי כמה סבבים של בירות וצחקו בקולי קולות מבדיחה שלא הספקתי לשמוע. הנחתי את הקינוחים על השולחן, תוך ציון שמו של כל קינוח והתכוונתי ללכת, כשאחד הבחורים שאל "למה את לא מחייכת?".