צוות לא מושלם – פרק 6

חשוב מאוד!!!!!!!!
שיניתי את השם האנטר לדילן, לא להתבלבל!!!
ותסתכלו ברציתי להוסיף, אם אתם רוצות לדעת מה עם הפרק הבא…

"ואני חשבתי שיש לך כינויים גרועים יותר אלי. כנראה שיצאתי בזול…" אמר קרטר וראיתי בעיניו הבעה ממש מוזרה, פתאום הוא נפנה והלך.
הייתי בשוק עם פה פתוח, מה הוא רוצה מהחיים שלי עכשיו? להרוס אותם, שוב?
אליסון ואלכס טפחו לי על הגב.
"הוא לא הולך להתחמק מזה!" אמרתי להן והלכתי בצעדים מהירים אחריו.
שהגעתי אליו, תפסתי אותו במרפק, בלפיתה חזקה.
"איה, תעזבי אותי י'בהמה!" קרא קרטר, מנסה להשתחרר.
לא עזבתי אותו עד שהגעתי לפינה הנטושה שליד אולם הספורט. שם שחררתי אותו מהאחיזה שלי, נועצת בו עיניים קשות שדורשות תשובות.
"אאוץ'…" אמר קרטר ושפשף את מרפקו, מחזיר לי מבט שואל ומופתע.
"מה זה היה עכשיו?" תבעתי לדעת, קולי התעצבן והדם עלה לראשי.
"אסור לי להגיד מה שאני חושב?" שאל בהבעה נינוחה, כאילו הוא נהנה מהכעס שלי.
"אל תעז לשחק איתי משחקים." אמרתי לו בכעס, "אני לא כזאת."
הוא חייך חיוך שחצני ונשען על הקיר.
"תתחיל לדבר, לפני שאני מורידה לך כזאת סטירה שלא תשכח. תתחיל לשפוך. למה התכוונת בדיוק?" שאלתי אותו, נשענת גם אני על הקיר.
הצלצול נשמע וקרטר נעץ בי מבט מסוקרן. התלבטתי. אני אף פעם לא הברזתי משיעור. אבל רציתי את התשובה של קרטר. היה לי שווה לוותר על ביולוגיה בשבילה.
"ילדה טובה, את מבריזה משיעור?" אמר קרטר.
"כן," עניתי בחדות, מבטי עדיין כעוס, "אתה מוכן לענות לי על השאלה?"
"בואי," קרטר אמר לי בקצרה.
הוא התחיל ללכת לכיוון אולם הספורט ואני אחריו, מעט חוששת בגלל החלטתי.
הגענו לחלק מהבית ספר, שבחיים לא ראיתי אותו. הבטתי בו בעיניים פעורות
הוא התיישב על הדשא הרך, ואני התיישבתי אחריו, סוקרת את האזור בעניין לא מבוטל.
"טוב, אז…" אמרתי, מחזירה את מבטי השואל לקרטר.
הוא נשכב אחורנית, ובהה בשמיים.
בהיתי בו, מנסה להבין מה הוא עושה. הוא שיגע אותי. קרטר עשה דברים שלא ציפיתי להם.
שעברה דקה והוא עוד לא ישב בחזרה, התקרבתי אליו והתיישבתי קרוב יותר על ידו.
"אתה מוכן כבר לענות לי?" שאלתי אותו בנימה רגועה מסתירה את תסכולי מכך שאני לא מבינה אותו ואת הדברים שלו. הבעתו הייתה עדינה ואני התרככתי מעט.
"אני מחבב אותך." ענה לי, מפתיע אותי לגמרי, גורם לי להוציא קול מוזר מפי.
'מה?' חשבתי בהלם, הקרטר הזה מנסה שוב להיכנס ולהרוס לי את החיים. הוא צוחק עליי.
הוא הפנה את ראשו אליי, וראה את מבטי ההמום.
"למה את כל כך בשוק?" גיחך קרטר.
"אהה, סתם. הילד שאני והוא שונאים אחד את השני מכיתה ז', אומר לי שהוא מחבב אותי, אחרי שהוא מתחיל לעשות איתי עבודה בהיסטוריה…" אמרתי לו בציניות.
הוא צחק. היה לו צחוק ממש, ממש אחד כזה שגורם לך להתפקע מצחוק.
"למה מה שעשיתי כל כך הימם אותך?" שאל אותי קרטר.
"היה נדמה לי שאתה מנסה להרוס לי את החיים. שוב." אמרתי לו.
בבת אחת הוא הפסיק לצחוק. החיוך נעלם לו בבת אחת מהפנים. והוא נהפך לרציני.
"אני מצטער כל כך. על מה שעשיתי לך." קרטר אמר ברצינות.
"זה חמוד עכשיו. אבל זה לא ממש מכפר על 5 השנים האחרונות." השבתי לו בקרירות.
"את רוצה לצאת איתי, שאוכל לכפר על מעשיי?" שאל קרטר ברצינות.
הייתי בשוק, הייתי בטוחה שהוא די התלוצץ מקודם.
הוא התבונן בי ואמר, "קחי את הזמן שלך…"
"או, תן לי חמש דקות לנסח תשובה…" עניתי, מגרדת בראשי במבוכה.
"מה יש לנסח תשובה, זה או כן או לא." קרטר לא הבין.
'אתה לא מבין כמה צריך לנסח…' חשבתי, אבל התעלמתי מדבריו ולא עניתי לו.
הפניתי את פניי ממנו לכיוון השמיים. העננים היו בצורות יפות של כך.
הוא הסתכל עליי, כאילו תוהה מה יש לי להתלבט. סנוב תמיד נשאר סנוב.
נזכרתי במה שאמר לי אתמול, ביום הראשון שדיברנו, ולא רק העלבנו.
"אני קרטר, אני יכול לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי, ולקבוע מה שמתחשק לי. את יודעת כמה בנות היו מתות להחליף איתך?" זה מה שהוא אמר לי אתמול. שחשבתי על המשפט הזה עכשיו, חיוך קטן עלה על שפתיי, מרוצה מעצמו קצת.
כי שחשבתי עליו, הבנתי כמה הכול השתנה עכשיו.
למרות שעבר רק יום, מאז שהתחלנו לדבר.
הוא מחבב אותי. עכשיו, הכדור בידיים שלי.
אני לא מצליחה להבין, הוא אומר לי שהוא מחבב אותי רק אחרי שהוא רואה שדילן מנסה להתחיל עם איתי ועושה זאת די בהצלחה?
דילן כזה מתוק, למרות שפגשתי אותו רק היום אני ממש מחבבת אותו.
את קרטר, תמיד שנאתי. הוא תמיד הציק לי. הוא בסך הכול התנהג אליי יפה מתי שהיינו רק שנינו לבד, וגם זה לא תמיד.
אני לא יודעת אם הוא יתנהג אליי ככה גם ליד החברים שלו.
לעומת זאת, דילן התנהג לידי ממש יפה מול כולם, לא עניין אותו כלום. מה שדי מפתיע, מכיוון שבכל שנות חיי, לא הקדישו לי בנים תשומת לב ממשית, ופתאום, ביומיים, מקדישים לי יותר מידי תשומת לב שני הבנים הכי חתיכים בשכבה.
אני לא רוצה לסכסך ביניהם או משהו כזה, אבל אני לא מתכוונת לצאת סתומה.
אני רק רוצה למצוא את האחד שלי, את האביר על הסוס הלבן שלי.
אלוקים, אני נשמעת ממש מפגרת, חשבתי, נזכרת בכל הסרטים המטופשים שראיתי.
"נו, חשבת?" שמעתי את קרטר שואל מבעד למחשבותיי.
חזרתי למציאות, לא לפנטזיה, למרות שהייתי רוצה להישאר שם.
"אממ, אני לא ממש רוצה לענות, חייבת?" אמרתי לו.
הוא נראה די מופתע. "כמובן שאת חייבת!" השיב לי, ההפתעה השתלטה לו על הפרצוף.
"טוב אז, לא. אתה רוצה לשמוע את הסיבות? או לוותר עליהן?" שאלתי באדישות.
קרטר לטש בי עיניים. הוא נראה המום.
"אממ, כן." הצליח לגמגם בסוף. הבן אדם לא יודע להתמודד עם מצבים של דחייה.
"עד אתמול, לפני שחילקו אותנו לזוגות בעבודה בהיסטוריה, ההתייחסות היחידה שלך אליי הייתה בעלבונות. אתה אף פעם לא התנהגת אליי יפה מול החברים שלך. אתה מעצבן אותי בלי סוף. ואני יכולה עוד להמשיך שעה בסיבות, אני מבטיחה לך שאתה לא רוצה שאמשיך… אבל, שהיינו שנינו לבד, התנהגת אליי יפה. וחוץ מזה, אני לא רוצה לצאת עם אף ספורטאי שחצן, שמסתובב כל היום ליד הפרחות, שהכינוי שלהן הוא מעודדות." סיימתי את דבריי.
קרטר ישב דקה ועיכל את דבריי.
"היי, אבל עדיין נוכל להיות ידידים נכון?" שאלתי, "יש לנו במילא להגיש עוד עבודה בהיסטוריה. אנחנו נצטרך לשבת הרבה ביחד."
"כן," קרטר חייך חיוך חלוש, "ברור שכן."
הצלצול שמסמן את סוף השיעור נשמע ואני חשתי הקלה שהשיחה נגמרה.
קמתי מהדשא מברישה את הדשא שנדבק למכנסיים שלי.
קרטר עוד לא קם. הוא עוד עיכל את דבריי.
הושטתי אליו יד וחייכתי. זה מה שידידים עושים, לא?!
הוא תפס את ידי וקם על רגליו במהירות.
"קרטר, זה לא כזה נורא. אתה גם יודע שאני חושבת שלימודים הם יותר חשובים מבנים נכון? אני בכלל לא בטוחה שאצא עם מישהו." אמרתי.
"ומה עם דילן?" תבע לדעת, מצחו מתכווץ.
"דילן זה סיפור אחר. אתה לא צריך לשמוע בכלל על הסיפור, אלא אם אתה חבר טוב של דילן, ורוצה לשמוע ממנו." אמרתי לו בתקיפות.
"אנחנו ידידים לא?" שאל קרטר.
"כן, אומנם אני לא אגיד לעוזרת לתקוף אותך, אבל גם אתה, לפחות אני מנחשת, לא תגיד לשפוטים שלך להתייחס אליי יותר יפה, מבין?" אמרתי לו, "אנחנו לא ממש יכולים להיות ידידים, הרי כולם יצחקו עליך. לי לא אכפת להסתובב איתך, השאלה מה אתה מרגיש בקשר
לזה, ואיך אתה יכול להתמודד עם לעג שמכוון אליך. אני מבטיחה לך שאתה לא יכול לעמוד בצד השני, זה שמקבל את הלעג. ביי קרטר." פניתי והלכתי. נותנת לו לעכל את הדברים שאמרתי לו, מקודם ועכשיו.
כשהגעתי לכיתה ראיתי את אליסון מוקפת לבדה בסנובות:בת', צ'לסי, נטלי ואמה.
הם פגעו בה וצחקו עליה.
"עופו מפה, סתומות." ניגשתי אליהן מהר והעפתי אותן מדרכי.
אליסון, שנראתה על סף בכי הנהנה אליי בהכרת תודה.
"איך אומרים את זה?! מצא מין את אחיו… פריקיות…" שמעתי קול מלגלג מאחוריי, אמה.
"מפגרת, את אפילו לא יודעת איך אומרים את זה, לפחות תגידי את זה כמו שצריך… ואם כבר, אתם מצאתם אחת את השנייה. חבורה שלמה של בנות בלי שכל, מזמן לא ראיתי כזה איגוד של בנות דפוקות." גיחכתי, ואפילו לא זיכיתי אותן במבט.
"נו, אז מה קורה עם החבר שלך, קרטר? שמחה שגנבת לי אותו?" שאלה אמה.
הסתובבתי אליה ונעצתי בה מבט, "זה שאת רודפת אחריו, והוא מדבר איתי, לא הופך אותי לגנבת חברים. ובעצם, את בגדת בו. אז מה את רוצה ממני? את בוגדת בחבר שלך, ואחר כך מתפלאת שהוא לא יושב ומחכה לך? זה שאת בוגדת כל הזמן בחברים שיש לך, לא הופכים אותך לאהובה יותר, סתם לידע כללי."
"ומה עם דילן? רוקדת על שתי חתונות, מלודי?" לעגה לי צ'לסי.
"מצטערת בשבילך שאף אחד לא מתעניין בך…" אמרתי לה בקול השתתפות מזויפת, "וגם, מה אתם מבינות בכלל בחיים שלי. יאללה, עופו מפה. אל תעזו להציק לי, לאליסון ולאלכס, אחרת אתם תראו שתצטערו על זה." סיימתי את דבריי בנימת איום.
ארבעה זוגות של עיניים זועמות ננעצו בי.
"ובכלל, מה אתן כל כך מקנאות במלודי? על זה שיש לה את קרטר ודילן? מי אמר שהם בכלל שלה. לדבר עם מישהו זה לא הופך אותו לחבר שלך. מי אמר שלקרטר או דילן אין חברה? אז יאללה, עופו מפה ותבררו לפני שאתם יורדות על מישהו, כי יכול להיות שתצאו מטומטמות, למרות שאתן לא צריכות לצאת, אתן תמיד…" שמעתי את אליסון אומרת מאחוריי. הסנובות נעצו בה מבט מופתע.
"תראו מי התלהבה מעצמה?" צחקה נטלי, מנסה לחפות על האדום שבפניה.
"יאללה, עופו מפה, לפני שהפרצוף שלכן יחליף צבעים." ראיתי את אלכס עומדת עם תום מאחורי הסנובות.
הם הסתכלו על אליסון ועליי, ולאחר מכן על אלכס ותום.
"לא ידעתי שיש לתום טעם כל כך נמוך." אמרה צ'לסי, מנסה לחפות על הקנאה שפשטה על פניה ברגע שראתה את אלכס ותום.
אלכס ניגשה אל צ'לסי והחטיפה לה סטירה.
"בחיים, אל תקראי לי מכוערת, אחת שעושה טיפולי פנים." אמרה אלכס בזעם אמיתי, היא תמיד רצתה להחטיף לצ'לסי סטירה. צ'לסי היא זו שהתחברה עם אמה וגררה את האחרות.
שצ'לסי ניסתה להחזיר לה סטירה, תפסתי את ידה בחוזקה, והעפתי אותה.
הסנובות נסוגו אחורנית והלכו למקומות שלהן, מתלחששות בזעם.
"יפה," שמעתי קול מאחורי גבי.
הסתובבתי וראיתי את דילן וקרטר עומדים מאחוריי וחיוך פרוש על שפתיהם.
"מאיזה חלק שמעתם?" שאלתי בעיניים מצומצמות.
"מהשאלה של אמה עליי," אמר קרטר.
"אומיישיט." אמרתי, נבוכה על המצב שבו אמה השאירה אותי.
קרטר טפח לי על הגב. הסתכלתי בעיניו וראיתי שהוא עדיין מנסה להבין את כל מה שאמרתי לו מקודם. הוא המשיך והלך למקומו. הסתכלתי אחריו.
"יש לנו עוד 20 דקות להפסקה, רוצה לצאת החוצה?" שאל דילן מאחורי גבי.
הסתובבתי, חייכתי ואמרתי "בטח."
הלכנו שנינו, הובלתי אותו לפינה שקטה בבית הספר.
כמובן שלא לפינה שהייתי עם קרטר מקודם. הרגשתי שאני אצא מגעילה לקרטר.
"אני רואה שאת מאוד אוהבת את אמה והחבורה שלה." העיר דילן לפני שהתיישבנו.
"מאוד," הטלתי את עצמי על הדשא הרך, "אין מילים לתאר."
התמקמתי בנוחות, דילן התיישב על ידי.
"מה קרה, למה התחלתן לריב?" התעניין דילן, ממקד את עיניו בעיני.
"זה התחיל כבר בכיתה ז'," נאנחתי, "הידידות החמה שלנו בעצם כבר התחילה בגן, רק שבגן היו עם אמה בנות אחרות," בכוונה לא הזכרתי שבת',צ'לסי ונטלי היו חברות שלי, אין לי כוח לדוש עוד פעם, בכל מה שקרה, "בז', הסנובות שעכשיו, החליפו את הקודמות, ואז כל ההצקות התחילו להחריף. אחרי כמה זמן כבר התחלנו, אני ואלכס להחזיר להן. היום, הם הציקו לאליסון שנכנסתי לכיתה. ואת השאר שמעת… לידיעתך, היום הייתי נורא עדינה, לא תמיד אני כזאת מתחשבת." השפלתי את עיניי.
הרגשתי שדילן ממשיך ללטוש בי מבט.
"את מיוחדת," אמר לי בשקט.
'אני לא מאמינה, פעם שנייה היום, פעם שלישית אני יורה במישהו!' חשבתי.
"תודה," חייכתי אליו, מנסה להסתיר את תחושותיי הפנימיות, "בוא, נחזור לכיתה, שכחתי שאני צריכה לעבור על החומר של הבוחן בשיעור הבא."
קמנו על רגלינו והתחלנו ללכת.
"רוצה לצאת איתי?" דילן שאל אותי בפתאומיות, מרכין את ראשו.
חשבתי. אמרתי לקרטר שאני לא רוצה לצאת עם ספורטאים. דילן לא ספורטאי. לפחות עדיין לא. דילן התייחס אליי יפה, ולא היה לא אכפת לשבת איתי למרות כל המקובלים שלטשו בנו עיניים. הוא גם חתיך. אבל לא הכרתי אותו טוב. הכרתי אותו בסך הכל היום. אהבה היא לא דבר מתוכנן, אמא שלי טוענת את זה. אבל מה כבר יש לי להפסיד מלצאת איתו?
"אממ, כן." עניתי לו בחיוך, הפעם הראשונה שאני יוצאת עם מישהו למרות שאני ביב'.
הוא נתן לי יד, אחז בשלי. התחושה הייתה נעימה אך מוזרה בו זמנים.
ראיתי הרבה מבטים לטושים בנו, בזמן שהלכנו.
את המבטים המרוצים של אליסון ואלכס, שנשענו על הקיר, מחייכות מאוזן לאוזן.
את המבטים העצבניים של הסנובות, שעמדו בצד והתלחשו בעצבנות.
את המבטים התמהים של הספורטאים, שכנראה רצו לצרף את דילן לחבורה שלהם.
אבל מבט אחד ראיתי יותר מכל, את מבטו של קרטר מלא כאב ומאשים.
הפניתי את ראשי במטרה להתחמק ממבטו, אבל לכל מקום שהפניתי את מבטי, הרגשתי את מבטו של קרטר.