צוות לא מושלם פרק 3

דבר ראשון, החבורה שלך מציקה לי מאז… אני לא יודעת. אבל המון זמן.
אתה בתור מלך החבורה לא עושה כלום, יושב ונותן להם לצחוק עליי.
אם אתה היית פעם אחת במקומי, ואני מאחלת לך שתהיה, כי זה מגיע לך, אתה לא היית מעז להרשות להם.
אתה מתנהג כאילו אתה מלך העולם.
אתה לא מתייחס אל אנשים, אלה אם יוצא לך משהו מזה.
ובחורף, אתה שפכת עליי דלי מים, אמא שלי כמעט יצאה מדעתה שראתה כמה אני חולה. הייתי במיטה שבוע, הייתי חולה בדלקת ריאות. וסתם שתדע, כמעט היית פוגש אותה בנסיבות שלא היית מדמיין. היא רצתה לבוא ולהחטיף לך סטירה.
והדבר הכי חשוב.
בגללך חברות שלי לשעבר עזבו אותי ולא מדברות איתי ועם אלכס חוץ מלרדת עלינו, שהם ביחד איתכם." סיימתי.
ראיתי את עיניו נפערות לאט לאט, עם כל משפט שאמרתי.
"מי היו החברות שלך?" שאל.
"בת', צ'לסי, נטלי." אמרתי ונמנעתי מלפגוש במבטו.
הוא פער את פיו, מופתע מן המידע.
נתתי לו דקה לעכל את מה שאמרתי.
"אוקיי, ואיך זה בגללי שעזבו אותך? הרי אני לא באתי ואמרתי להם 'תעזבו את מלודי ותבואו להיות עם החבורה שלי.'?" שאל בתקיפות.
הסתכלתי לו בעיניים. טמבל, הוא באמת לא ידע את התשובה.
"תגיד לי אתה טמבל?" שאלתי, "בעצם כן, הם מאוהבות בך מאז הגן בערך. הם עזבו אותי ברגע שהבנות הקודמות של החבורה שלך עזבו לבית ספר אחר."
לא האשמתי אותן אף פעם על זה שאהבו את קרטר. בתכלס, הוא ירד תמיד רק עליי ועל אלכס. והוא גם נראה די טוב. גוף שרירי, עיניים כחולות, שיער חום ופנים יפות. הדבר היחיד כן האשמתי אותן, הוא בניתוק הקשר בינינו.
"ומה את חושבת מלודי?" שאל קרטר ונצמד אליי עם כסאו.
"אני חושבת ש… אתה דבוק אליי." אמרתי והתרחקתי ממנו, ראיתי את מבטו המאוכזב.
התנהגתי בכוונה כמו מטומטמת שלא מבינה מה הוא רוצה ממני, לא רציתי להתחיל איתו מריבה. רק רציתי לסיים את העבודה הטיפשית על המהפכה הצרפתית הטיפשית, שקרתה בגלל לואי ה16 ומארי אנטואנט המטופשים, הם לא יכלו להיות קצת פחות סתומים, ואז אולי הייתי מקבל נושא עבודה נורמלי? המארי הזאת כל כך מטומטמת שהיא אומרת 'אם אין לחם תוכלו עוגות'? טוב, אני במצב קשה מאוד! חשבתי.
"על מה את חושבת?" שאל אותי קרטר בעניין.
"אנחנו מבזבזים זמן על דיבורים חסרי תועלת, שבמילא לא יביאו אותנו לשום מקום חדש, שלא רבנו עליו ממקודם." אמרתי.
"ואולי דווקא כן?" אמר קרטר וניסה למשוך אותי לשיחה.
"אוקיי, מה אתה רוצה?" נכנעתי.
"אני רוצה להבין עד הסוף עלייך." אמר מצפה לתשובה.
"אני רוצה להבין למה אנחנו מדברים עליי כל הזמן ולא עלייך? כמה זמן לקח לך זמן להבחין אמה נולסון בוגדת בך עם הארי?" שאלתי מתגרה בו.
אמה נולסון היא הבת הכי יפה בבית הספר. היא וקרטר היו חברים שנה עד שזרק אותה אחרי שגילה שהיא בוגדת בו עם הארי, אחד הבנים החתיכים בבית ספר.
"חודשיים, ולמה זה מעניין אותך מקנאה באמה?" שאל בעניין.
"כן, יש לה את הארי דאא." אמרתי בקול פקאצי.
הוא הסתכל עליי וניסה לפענח אם הייתי רצינית אבל עטיתי את המבט האדיש שלי.
"את מתכוונת לזה?" שאל.
"דבר אחד קרטר שאני רוצה להגיד לך. אני לא מתעניינת בבנים כרגע. לא במובן הזה. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא לימודים, ואיך אני אצליח בחיים." אמרתי לו.
"זה בכלל לא מעניין." נחר קרטר בבוז.
זיכיתי אותו במבט מקפיא.
"אלה החיים שלי. אל תתערב בהם, או שאני אתערב בשלך. אני לא טובה בזה, אבל יש לי את האמא המקסימה שלי, היא יודעת הכל על עניינים כאלה.
אני מציעה לך לא לעצבן אותי.
ותחזור לחבורה שלך. זה הדבר היחיד שאתה טוב בו, להעליב אנשים. אז תפסיק לקשקש
דברים מוזרים ובוא נתחיל כבר." אמרתי בזעם.
"אוקיי, אז המהפכה הצרפתית. אין לי מושג אפילו מה זה. חוץ מזה שזה קרה בצרפת. ולמדנו את זה בשנה שעברה, אבל ישנתי." אמר קרטר. ראיתי שהוא כועס על מה שאמרתי מקודם, ומנסה להסתיר את הכעס.
"אתה גאון גדול, אמרו לך? מהפכה צרפתית, איפה זה כבר יכול לקרות? בספרד? וואו המצב חמור ממה שדמיינתי!" אמרתי צוחקת.
"מצחיק. אז מה עושים?" שאל בציניות.
"תן ניחוש הכי פרוע שיש לך!" אמרתי בציניות.
"לסכם! אבל אני גרוע בזה…" אמר ועיקם את פרצופו.
"חסר תועלת, קח אנציקלופדיה ותתחיל לסכם." אמרתי וזרקתי אליו את האנציקלופדיה הכי גדולה שלקחתי מהמדפים.
-בוווום!-
"מה זה הרעש הנוראי הזה?" הגיחה מיד שרה הספרנית הכעוסה.
"הפלצתי, סליחה." אמר קרטר נבוך.
כמעט מתתי מרוב צחוק. אבל ניסיתי שלא יראו את זה.
"אתה לא יודע שהולכים לשירותים?" אמרה שרה, לא מאמינה לו.
"בפעם הבאה…" אמר בחיוך קלוש.
"בפעם הבאה שאשמע מפה רעש, שניכם תעופו מהספריה." הציצה אליי, "אהה, מלודי, זו את. תרגיעי את הפרחח שאיתך." אמרה.
"בסדר שרה, אני אשתיק אותו בכל פעם שהוא ידבר. או יפליץ." אמרתי כמעט מתפוצצת מצחוק מהמבט הכעוס של קרטר.
"מעולה." שרה הלכה חזרה לכיוון עמדת הספרנית תוך כדי שהיא שולחת מבט נוזף אחרון בקרטר.
"תתחיל לסכם, פלצן פרחח." אמרתי לכיוונו צוחקת בשקט.
"מצחיק." שיגר אליי מבט כעוס.
"ועוד איך." השבתי לו.
"אני לא הלשנתי עלייך."
"זו אשמתך שלא תפסת."
"זו אשמתך שאת לא יודעת לזרוק טוב."
"מי היה מאמין, הכדורסלן לומני, לא יודע לתפוס ספר, מה יגיד על זה המאמן שלך?"
"הוא לא יגיד כלום, כי הוא יודע כמה טוב אני זורק."
"ואוו, התלהבת מעצמך, מה?"
"ממש לא, אני אומר את האמת."
"סנוב."
"עדיף להיות סנוב מאשר חננה."
"צודק, עדיף שכולם ירכלו עליך מאשר שכמה בודדים מגעילים יציקו לך."
"את רואה, שאת רוצה את מבינה."
"אם אתה תעצבן אותי, אני הולכת לעזוב עכשיו, ללכת הביתה, לעשות את העבודה הזאת, ולהגיש אותה על שמי ואתה תישאר עוד כיתה." אמרתי לו משתמשת בקלף המנצח שהיה ברשותי. ידעתי שהוא לא רוצה להישאר כיתה.
הוא שתק.
"אני מתחיל." אמר ולקח את האנציקלופדיה.
לקחתי את האנציקלופדיה הקרובה אליי וסיכמתי גם.
כל 10 דקות הוא הסתכל עליי, בחן את מה שאני עושה.
כעבור 3 פעמים שהסתכל עליי התעצבנתי.
"אתה מוכן להפסיק להסתכל עליי?" לחשתי בזעם.
הוא חייך חיוך מקנטר ואמר "למה לי?".
"יואו, ממש אין לי כוח לשטויות שלך קרטר." אמרתי לו.
"את יפה את יודעת?" פלט והסמיק.
מחמאה מפיו, ואוו.
"תודה רבה לך, אפשר להמשיך." אמרתי וחזרתי לסיכום שלי.
קרטר עדיין המשיך להסתכל עליי מידי פעם.
לא ידעתי אם המבטים מפריעים לי או לא.
-כעבור שעתיים-
גמרתי סוף סוף לסכם.
הוצאתי את היומן, וסיכמתי מה עבר עליי במשך היום.
ראיתי שקרטר גם גמר, ועוקב אחרי תנועותיי הנמרצות.
"מה את עושה?" תבע לדעת.
"למה זה עניינך?" תבעתי לדעת.
"מתעניין, אסור?" שאל מחייך.
"לא," אמרתי, מכניסה את היומן לתיק.
"טוב אני גמרתי פה, מה איתך?" אמר בעודו ממשיך לעקוב אחר תנועותיי.
אסאמאס מאימוש.
אימוש: גמרת כבר את פגישת הלימודים?
אני: עכשיו אני גומרת. מתי את גומרת לעבוד.
אימוש: בחצות. חייבת ללכת, ביי.
אני: ביי.
הוא ראה את פניי המאוכזבות.
"מה קרה?" התעניין.
"כלום," מיהרתי להזדקף וחייכתי.
הוא הסתכל עליי, לא מאמין להצגה המשכנעת שהצגתי.
"טוב, גם אני סיימתי פה. ניפגש גם מחר באותה השעה." אמרתי, והתחלתי ללכת.
"חכי!" קרא בשקט אחריי.
המשכתי החוצה ונעצרתי בחוץ.
"אוקיי, מה אתה רוצה עכשיו." הסתובבתי אליו בעייפות.
"רוצה… לשבת איתי בבית קפה?" שאל.
"זה לא יהרוס לך את המעמד החברתי הגבוה והמזויף שלך? חבל. בכל מקרה לא תודה, שמור את ההצעות שלך לפרחות שלך…" אמרתי, המומה מכך שהציע לי.
הוא נראה מאוד נבוך מזה שסירבתי לו.
"ביי," אמרתי והלכתי לחניון הספרייה.
שלפתי את הטלפון וחייגתי לאלכס.
"איך היה עם הסנוב?" שאלה ישר.
"סביר, די התפרצתי עליו. נו טוב, הוא שאל אותי למה אני שונאת אותו. אני לא יכולה מחר ללכת איתך לסרט, כי קבענו מחר באותה שעה. אפשר עוד כמה ימים?" שאלתי אותה מקווה לתשובה חיובית.
"לא," הייתה תשובתה, "תבטלי אותו! אני יותר חשובה!" קראה באוזני.
שמעתי קול צעדים מאחוריי.
"אחזור אלייך אחר כך לכס…" אמרתי וניתקתי.
הסתובבתי וראיתי את קרטר.
"תגיד לי, אתה תמשיך לרדוף אחריי ולהציק לי?" צעקתי עליו.
"מה יש לך? המכונית שלי חונה פה!" צעק עליי, מחווה לעבר סובארו חדישה.
נכנסתי לשברולט שלי עצבנית והתנעתי.
החצוף נכנס אחריי והתיישב לו בנחת.
"עוף לי מהמכונית! מצאת לך זמן, אהה? לא כדאי להתעסק איתי." כעסתי עליו.
"למה מה תעשי לי?" שאל בלעג.
הבטתי בו בזעם.
פתחתי את פי לענות לו, ואת אגרופי להרביץ לו.
פתאום עלה במוחי רעיון, שמצא חן בעיניי.
הוא לא חייב לדעת שאני אלימה.
התחלתי לנסוע. כועסת מבחוץ ומרוצה מרעיוני מבפנים.
הוא הביט בי מבולבל מתרווח במושבו, ומסתכל עליי, לא מבין כלום.
"