צדדים – פרק 46

****
אור ויוני התקדמו לכיוון החדר שלהם כשמו לב שנדב לא איתם.
"לאן הוא הלך?" שאל יוני והביט סביבו
"הוא מתחבא לנו?" שאל אור
"בטח הלך לחדר מוקם יותר" אמר יוני ואור משך בכתפיו.
"הוא יצא איתנו, ראיתי אותו" אמר
"אז איפה הוא יכול להיות?" שאל יוני ואור משך בכתפיו שוב
"אצל המנהל?" שאל
"למה אצל יהושוע?"
אור משך בכתפיו בפעם השלישית, "מאיפה לי? כל מה שאני יודע זה שהוא היה אצל יהושוע הרבה פעמים השבוע, וזה רק השבוע הראשון שלנו פה"
"אתה כנראה צודק" אמר יוני ופתח את דלת החדר שלהם, הם הביטו סביבם, נדב לא היה בחדר. "אז אנחנו צריכים לדאוג?"
"לא נראה לי" ענה אור ונשכב על המיטה שלו, "ועכשיו אם לא אכפת לך אני משלים שעות שינה"

****
יוני התאפק שלא לזרוק על אור כרית ועלה למיטה שלו. הוא הביט בתקרה ושאל את עצמו אם עליו לחפש את נדב, אחרי הכל הוא ישן איתם באותו החדר.
הוא הביט במיטה הנפרדת שעמדה בצד השני של החדר, המיטה הייתה מסודרת, נקייה. הוא הביט שוב אל התקרה ושאל, "אני צריך לחפש אותו?"
"לא יודע, לא אכפת לי" ענה לו אור ויוני גלגל את עיניו. "ואני יודע שגלגלת עיניים עכשיו"
"איך אתה יודע?" שאל מחייך והביט מטה אל אור בדיוק כשכרית עפה עליו.
"יש לי חוש שישי" הכריז אור ויוני החזיר לו את הכרית
"לא אמרת משהו על השלמת שעות שינה?" שאל יוני והפעם אור היה זה שגלגל את עיניו בזמן שיוני נשכב שוב אחורה על המיטה שלו. "והיי, אור?"
"מה קרצייה?" שאל אור
"אני יודע שגלגלת עיניים"
"חוש שישי?" שאל אור
יוני הנהן, "חוש שישי"

****

נדב חיפש בהיסטריה אחרי המפתח שקיבל מיהושוע, הוא היה בטוח שהכניס את המפתח לכיס המכנסיים שלו. איפה הם לעזאזל?
הוא פנה אל הכיתות שבהן למד בניסיון נואש למצוא את המפתח הזה, איך הוא היה כל כך טיפש ולא שם לב שאיבד את המפתח?
מישהו התנגש בו והוא התרומם והביט בנעה, "מצטער" אמר והושיט לה יד, עוזר לה לקום.
"זה בסדר" היא אמרה ואז הכניסה את ידה לכיס מכנסייה והוציאה משם מפתח קטן. "זה שלך לא?" היא שאלה והושיטה לו את המפתח
"כ..כן" הוא לקח ממנה אותו, "איפה מצאת את זה?"
"השארת את זה בחדר המוזיקה, מיהרת לצאת ושכחת את זה שם" היא חייכה אליו.
"ווואו, אני כנראה ממש דפוק". היא ביטלה את דבריו וחייכה שוב "תודה בכל מקרה" הוסיף
"אין בעד מה" היא אמרה והוסיפה כשכבר התקדמה במסדרון, "נתראה כבר"
"בטח" הוא צעק אחריה, "נתראה"
הוא נכנס לאולם הספורט והביט סביבו, איפה יהושוע שמר את שק האגרוף של הפנימייה? הוא נכנס למחסן ומצא אותו, הוא העביר את ידו ומחה אבק מהשק, הוא פנה אל המקום המתאים ותלה את השק כשהוא מתבונן סביבו, סוגר את הדלת ואת החלונות ככל שיכל. הוא לא היה לו כוח לאף אחד כרגע.
עם כל מכה שהוא נתן לשק הוא הרגיש איך הוא משתחרר מהרגש שעדיין כרסם בו אבל לא היה מוכן לספר לאף אחד. הוא המשיך לחבוט ולהכות עד שהשק נפל על הרצפה מאחת המכות ונדב עמד מתנשף כשזיעה קלה מכסה אותו, הוא בקושי התאמץ.
"מההתחלה" אמר לעצמו כשתלה שוב את השק והתחיל להכות שוב, ושוב, ושוב.
עד ששמע את מחיאת הכפיים של מישהו והיה חייב להסתובב, מבועת לגלות את נעה מחייכת אליו.
"ידעתי שהצורה של הפתח מוכרת לי" היא חייכה והתקדמה אליו, "אז למה אתה מרביץ לשק המסכן?" שאלה והצביעה על השק שכבר כמעט נקרע מעוצמת המכות שנדב החדיר בו.
"לא עניינך" הוא פלט וכיווץ את אגרופיו, מוכן להכות שוב אבל היא לא נתנה לו.
"בחייך" היא אמרה וסובבה אותו אליה, "הבאתי לך את המפתח, למה שלא תאמר לי?"
"כי לא בא לי" הוא אמר והרחיק את ידיה ממנו, "ואם לא אכפת לך אני צריך להמשיך"
"נו… נדב" היא חייכה אליו שוב, מפייסת אותו "מצטערת, לא ענייני, אבל ממש בא לי לעזור לך". כשאמרה את זה הוא נאנח והסתובב שוב אל השק "תן לי לעזור לך" היא אמרה והניחה יד על כתפו.
נדב נשאב אחורה, מערבולת של אירועים, תקופות. פתאום הוא שוב היה אותו הנער בן העשר, אחרי כל מה שקרה והעובדת הסוציאלית מניחה את ידה בדיוק באותו מקום, אומרת את אותם מילים.
הוא העיף את ידה ממנו ונעמד מולה, בדיוק כמו אז, "אני לא צריך עזרה" הוא אמר ופנה אל השק, נותן מכות חזקות יותר כדי להדחיק את מה שקרה פה הרגע, בזמן ששמע את הדלת של אולם הספורט נפתחת. הוא ניסה להתעלם ממנה אבל קולה הדהד באולם השקט.
"זה עוד לא נגמר נדב"
הדלת נסגרה והוא הביט אחורה כשחזר הזדעזע לגלות שקרע את השק ונאנח.
"מעניין אם ליהושוע יש עוד שק" אמר לעצמו כשנעל את דלת האולם וצעד לכיוון חדר המנהל.