צדדים – פרק 3

בשעה חמש בצהריים שירה התייצבה מול דלת משפחתה של רינת.
היא שלחה יד אל עבר הדלת "על החיים ועל המוות" היא לחשה לעצמה ודפקה חרש.
את הדלת פתחה אישה, כבת 60, עם סינר קשור על המותניים. "שלום" שירה אמרה בנימוס.
"שלום חמודה" האישה השיבה בחיוך "איך אפשר לעזור לך?" היא שאלה "אולי תכנסי? בדיוק הכנתי עוגיות!" היא הוסיפה והושיטה לשירה את ידה "אני רוזה" היא הציגה את עצמה "ומי הגברת הצעירה?"
"אני שירה, חברה של רינת" השיבה שירה כשהיא מביטה בה הולכת למטבח להביא עוגיות, היא התיישבה על הספה והביטה סביבה, הבית לא היה נורא גדול אבל נורא יפה, הוא היה מקושט בתמונות של ילדים ובפסלים מעץ. שירה התפעלה מאד.
"אז ספרי לי.." רוזה הביטה בשירה ודחפה לעברה את צלחת העוגיות. "איך הכרת את רינת?" שאלה
"פגשתי אותה בבית החולים" השיבה שירה "אמא שלי טיפלה בה"
"את הילדה של גלית? גלית רוזן?". שירה הנהנה בלי מילים.
והאישה, רוזה, התמלאה שמחה "אמא שלך היא זאת שהצילה את רינת" היא חייכה, אבל אז החיוך נמחק ואת מקומו תפס העצב
"מה זאת אומרת?" שאלה שירה.
רוזה הביטה בשירה מופתעת "אמא שלך לא סיפרה לך?"
שירה הביטה ברוזה במבט שואל. "כשרינת עוד הגיעה לבית החולים היו בטוחים שצריך להפנות אותה מיד לחדר הניתוח, אבל היא לא הסכימה. היא לא רצה ללכת לשם, היא מעולם לא אהבה בתי חולים ובטח שלא חדרי ניתוחים. הפעם ההיא לא הייתה הפעם הראשונה שלה שם" רוזה מחתה דמעה שהופיעה בעיניה, "ואז.. היא הכירה את אמא שלך והיא ואמך נהיו חברות קרובות מאד, וכשאת הופעת.."
היא חייכה אליה חיוך עצוב "רינת התחילה לחבב את בית החולים, אבל רק כי ידעה שאת נמצאת שם ובסוף היא התגברה על המחלה ויכלה ללכת הביתה…"
"ומאז לא ראיתי אותה" מלמלה שירה
"בדיוק כך יקירתי"
שירה לא הבינה איך כל זה קשור לעכשיו. "אז איפה היא עכשיו?"
"זה סיפור אחר לגמרי וגם עצוב הרבה יותר"
רוזה הושיטה לשירה עוגייה והיא בלעה אותה מיד.
"אתמול… אחרי שהיא דיברה איתך בטלפון…" היה נראה שקשה לרוזה מאד "היא היתה כל-כך שמחה! שמחה שתוכל לראות שוב את שירה, חברתה הטובה"
"היא כל-כך אהבה אותי?" כמעט לא האמינה שירה
"כן…היא יצאה לבחוץ על הקביים שלה כמו שביקשתי ממנה, את יודעת, כדי שתמשיך להתאמן על ההליכה… אוי איך שהיא היתה שמחה.. אבל היא לא שמה לב וחצתה את הרחוב בפיזור דעת, ואז מכונית הופיעה כאילו משום מקום.." המילים האחרונות היו קשות בשבילה, היא מחתה את הדמעות מעיניה ונתנה לשירה להשלים לבדה את הסיפור.
"לא!" צעקה שירה "לא, לא" הדמעות עלו גם בעיינה וחנקו את גרונה
"בבקשה תגידי שאת צוחקת" שירה קראה, לא מודעת למה שהיא עושה "שכל זה לא נכון"
רוזה תלתה בה מבט עצוב "כן יקירה, אני צוחקת"
ובאותה שנייה הגיחו מהמסדרון דניאלה, שרית ונעה, צוחקות.
"חבל שלא ראית את עצמך!" צחקה ברשעות נעה
"לא, לא! " צחקה דניאלה ושלושתן התגלגלו "אוי!" היא המשיכה בהצגתה "רינת המסכנה…"
הן צחקו כל-כך שלא שמו לב שרוזה ניגשה אל שירה ולחשה באוזניה דבר מה.
"אז אתן דיברתן איתי? אתן הייתן 'רינת'?" כעסה שירה, היא שוב נפלה באיזה פח של דניאלה "איך בכלל אתן יודעות על רינת?!" רתחה שירה.
"את לא תאמיני איזה חומר אמא שלך מנדבת ללעג עליך, אמא שלך סיפרה לנו שהייתן חברות, ובגלל שאני אוהבת לעצבן אותך.." דניאלה חייכה בנבזיותה "ארגנו את המתיחה הזאת, אגב, תודה רוזה"
"את, את!" הצביעה שירה לעבר דניאלה "חתיכת מפלצת!" זרקה לעברה ורצה לעבר תחנת האוטובוס, משם הביתה ולתוך המיטה, ורק אז.. שם, היא הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי.
איך היא שוב נפלה בפח של דניאלה? איך לא שמה לב לצחקוקים, ולמה לא חשדה בכלום? הרי דניאלה חייכה אליה! משהו שהיא לא עושה. למה היא הייתה כל-כך אדישה?
"לפחות מה שרוזה אמרה…עדיין מעודד, כל הסיפור נכון אבל הקטע האחרון שבוא רינת מתה הוא שקר, וזה אומר שהיא חיה עכשיו" היא אמרה, חנוקה מדמעותייה.
ובאווירה הזאת, כשהיא כועסת ומעודדת כאחד היא נרדמה על המיטה.