צדדים – פרק 27
~בבקשה לקרוא את רציתי להוסיף!~
****
"היא תאהב את המתנה לדעתך?" שאל רועי את דניאלה
"אני חושבת שכן" היא חייכה, רועי שאל את עצמו כמה פעמים איך לא יכל להתאהב בחיוך הכובש שעל פניה. "אני מקווה שהיא תזכור אותנו"
"היא תזכור" היה זה תורו להבטיח.
"ואיך אתה יודע?" היא שאלה ודחפה אותו במרפקה
"כי אני סומך על שירה, את תראי" הוא חייך "עכשיו אפשר להתייחס לעובדה שגם אני ואת מתחילים את הלימודים היום?"
"טוב כן" היא אמרה "אבל אנחנו ביחד והיא…"
"היא תהיה בסדר" הוא אמר "אני סומך עלייה וגם את צריכה, היא בן אדן חזק, תבטחי בי"
"כן, אתה בטח צודק" דניאלה צחקה "אני מתנהגת כמו אמא דאגנית"
"טוב, לפחות ככה את יודעת איזו אמא את תהיי" צחק רועי ודניאלה דחפה אותו מעט.
"לפחות אני אהיה אמא נחמדה" היא אמרה
"ודאגנית" הוא הוסיף בצחוק ודניאלה כבר התנפלה עליו בצחוק.
הם פרצו בצחוק כשראו את נעה מחכה להם בשער והיא נראית מופתעת.
"כבר הבנתם את מה שהייתם אמורים להבין?" שאלה. גם רועי וגם דניאלה הסמיקו.
"אני לא יודע על מה את מדברת" אמר רועי
"גם אני לא" מלמלה דניאלה ונכנסה אחריי רועי בשער.
"שיודו כבר ודי" אמרה לעצמה נעה וצחקה.
****
רועי ישב בכיתה ודניאלה ישבה בשולחן שמאחוריו עם נעה, לידו ישב מתן והוא צייר משהו.
"לא ידעתי שאתה מצייר" לחש לו בזמן שהמורה הציגה את עצמה
"אני לא" אמר מתן והחביא את הדף
"נו בחייך" אמר רועי "תראה לי"
מתן ניסה להתנגד עוד כמה דקות אבל רועי הצליח להוציא מידיו את הדף.
"זה בכלל לא ציור" אמר רועי המופתע "זה שיר, פשוט מצויר כאן בצד לב" הוא הביט מופתע בחברו ואז חייך "יש משהו שאתה רוצה לספר לי?"
"לא" אמר מתן והחוויר
"אתה כותב?" שאל רועי "פשוט תודה"
"בסדר, בסדר" אמר מתן "אני כותב, שירים, סיפורים, מה שתרצה. רק אל תגיד לכולם"
"שאני אגיד למישהו?" שאל רועי "חוץ מאחותי כמובן שהיא החברה שלך"
"לא," אמר מתן
"למה לא?" שאל רועי
"כי זה שיר אהבה" אמר מתן הנבוך "כתבתי אותו בשבילה"
רועי חשב שגם הוא צריך לעשות משהו כזה לדניאלה, היא אוהבת שטויות רומנטיות. "אני אגיד לך מה" אמר רועי "אם תכתוב גם לי משהו כזה, אני לא אספר"
"אתה סוחט אותי?" שאל מתן בצחוק
"כן" אמר רועי
"אני כל כך שמח שלמדת ממני משהו בשנה שעברה!" אמר מתן "מקובל עליי"
הם לחצו ידיים ורועי נתן למתן להמשיך לכתוב את מה שכתב.
****
נעה הביטה בדניאלה. "למה שלא תודי בפניו כבר?" שאלה כשראתה איך היא מביטה ברועי במשך כל השיעור הראשון.
"להודות?" שאלה דניאלה "לא!" הוסיפה.
"אבל למה לא?" שאלה נעה. היא לא הצליחה לעשות כלום כדי ששני אלה יודו כבר שהם מאוהבים, פשוט רואים את זה עליהם שזה פתטי.
"תספרי לו"
"לא"
"תספרי לו"
"לא"
"תספרי לו"
"לספר לי מה?" שאל רועי וחייך. דניאלה הסמיקה ונעה חייכה בחזרה.
"דניאלה רוצה לומר לך משהו"
"לא, אני לא" אמרה דניאלה מהר
"כן, את כן" אמרה נעה
"על מה אתן מדברות?" שאל רועי מבולבל
"אולי די כבר שניכם?" קראה נעה "אני משאירה אתכם לבד, תדברו כבר"
נעה התרחקה אבל עמדה כך שתוכל לשמוע מה שהם אומרים.
"אנחנו צריכים לדבר?" שאל רועי, נבוך.
"אני לא יודעת" אמרה דניאלה. נעה גלגלה עיניים ושלחה לכל אחד מהם אס-אמ-אס, 'תגידו כבר!' שניהם הביטו לכיוונה והיא מיהרה להתחבא.
"מה קורה?" שאל מתן
"שששש" אמרה לו נעה "הם עומדים לומר שהם מחבבים זה את זה"
"הם אמרו?" הוא אמר בצחוק "טוב הגיע הזמן"
"לא, שתוק" היא צחקה "הם יגידו עכשיו"
שניהם צפו ברועי ודניאלה מדברים עוד כמה דקות, לפתע דניאלה הסמיקה ורועי חייך את החיוך המרוצה שלו, הם שילבו ידיים.
"סוף-סוף!" קראה נעה ויצאה מהמחבוא שלה עם מתן. רועי ודניאלה הסמיקו ביחד.
****
תגובות (0)