צדדים – פרק 18

****

לאלעד לא הייתה ברירה, הוא הביט בבית ששימש לו בית במשך שלוש שנים תמימות, דניאלה הביטה בו מחלון חדרה ונופפה לו. הוא נופף לה וראה אותה בוכה.
"אני מניח שגברת עליי" הוא אמר למרי
"יכול מאד להיות" אמרה "שכשתגדל אחזיר אותך לפה, אך עכשיו אתה מטרד לביתי"
"מטרד?" הוא שאל "עשיתי אותה מאושרת, היא הייתה לי כמו אחות"
"שקט, חוצפן" מרי כעסה "אתה לא אחיה"
"אבל היא רצתה אותי" הוא אמר "היא רצתה אותי כאח"
"אבל אני מקבלת את זה" אמרה מרי ברשעות מסויימת "אחרי מה שאמרה לי הטבחית אני.."
"הטבחית?" שאל אלעד
"היא אמרה כי התעסקת עם ביתי"
"התעסקתי?" שאל אלעד ההמום "האם שאלת את דניאלה על זה?"
"ולהטריד את הקטנה יותר?" מרי כעסה "לא, לא אעז"
"ולמה?" שאל אלעד "כי אולי טעית כשהקשבת לה?"
"לא עוד מילה אחת" אמרה מרי "שלום אלעד"
דניאלה פרצה מבעד הדלת "אמא!" קראה "אסור לך לפטר אותו"
אלעד הביט בדניאלה במבט מלא חיבה וצער "זו לא החלטה שלך" הוא אמר "וחבל לי"
"אמא" אמרה דניאלה "לא באמת תשלחי מפה את אחי!"
"אחיך?" שאלה מרי מופתעת
"כן, אחי" דניאלה התקרבה אל אלעד וחיבקה אותו "אלעד היה כאח בשבילי"
"מה זאת השפה שבא את מדברת?" שאלה מרי
"אלעד לימד אותי לדבר בשפה גבוהה" חייכה דניאלה
אלעד ניגב דמעה "אכן, לימדתי אותך היטב"
"אני…" מרי הביטה בזוג שהרגישו קרבה כזאת אחד כלפי השנייה "אני צריכה לחשוב"
"ואלעד?" שאלה דניאלה
"הוא יכול להישאר עד שאחקור את העניין לעומק" אמרה מרי
ובעוד אלעד מחבק את דניאלה ומודה לה נכנסה מרי אל תוך ביתה.

***

עברו בערך שלושה שבועות מאז ששירה גילתה את מקום הימצאו של אביה, כל אותו הזמן היא הפסיקה לדבר עם רועי ודניאלה כי הם לא התקשרו, שירה פחדה שכבר אמרה משהו לא נכון. ויותר מזה היא פחדה ממה שעלול לקרות אם תחפש את אביה.
"שירה" היא אמרה לעצמה לילה אחד כשישבה בחדרה "הגיע הזמן לפעול"
למחרת אחר הצהריים שירה לקחה עשרים שקל ואת הפלאפון שלה ודחפה אותם לכיסי מכנסייה.
הדרך לא הייתה ארוכה ושירה החליטה ללכת ברגל, אחרי הליכה של 20 דקות וחיפוש אחר מספר הבית שירה סוף סוף נעמדה מול פתח הדלת של רונן.
היא התבוננה יראה בדלת ופחדה לדפוק, 'עדיף ללכת עכשיו ולשכוח מזה' אמרה לעצמה אבל אז עלתה בה המחשבה על אימה שיושבת לבד בסלון בכל לילה ומסתכלת בתמונות של רונן כשהיא בטוחה ששירה לא רואה.
היא דפקה בהחלטיות על הדלת אך לשמע הצליל הגברי הראשון נעלם ממנה האומץ שאזרה והיא עמדה כעלה נידף ברוח, רועדת ומבולבלת.
"שלום" האדם שפתח את הדלת דמה לאדם שבתמונה של אמא שלה, רק שהיה קצת מבוגר ועייף יותר.
"היי" היא אמרה בהיסוס "אני צריכה לדבר איתך"
"לדבר איתי מה?" הוא צחק "בטח, בואי תיכנסי"
הדירה הקטנה לא היתה בית בכלל, היה שם חדר שינה, סלון שעמדו בו מחשב יחיד, שולחן כתיבה שעליו עמד המחשב וספה קטנה ובלויה, ומטבח עלוב למראה עמד בצד שני של הדירה.
"את רוצה לשתות משהו?" רונן שאל "אני מצטער שאין לי הרבה מה להציע אבל…"
"אני הבת שלך" אמרתי בקול צרוד
"סליחה?" הוא שאל
"אני שירה ו…"
"שירה?" הוא שאל מופתע "שירה שלי!" הוא תפס אותה לחיבוק שלא הייתה מוכנה לו "את גדלת כל כך שאבא שלך לא זיהה אותך, היית מאמינה?"
לרגע שירה עמדה נבוכה, זה לא מה שהיא חשבה שיקרה ולא ידעה מה לומר עכשיו.
"אני…" שירה עמדה נבוכה "אני באתי כדי לתקן את מה שקרה בינך לבין אמא שלי"
לרגע רונן בחן את שירה במבטו ואז פרץ בצחוק "אוי, שירה" הוא הביט בפניה כשראה שאינה צוחקת "האם זה קל כל כך לדעתך?"
"אני לא יודעת" ענתה נבוכה "הלוואי שזה היה קל, פשוט רציתי לתקן.."
"את יודעת מה?" הוא חייך "אני אפגוש אותה ונראה מה יהיה, בסדר?"
שירה חייכה ושמחה על שהצליחה לעשות משהו "אמרת משהו על לשתות?" היא שאלה
"בטח" הוא חייך כשפתח את המקרר והוציא משם מיץ תפוזים "את עדיין אוהבת תפוזים?"
"אמ.. כן" היא אמרה "עדיין?" הוסיפה
רונן סיפר לה שכשהיא הייתה קטנה היא נהגה לתפוס תמיד את בקבוק התפוזים הראשון שהם הביאו אחרי קניות, והיא הייתה מנסה לפתוח אותו בכוחות עצמה כדי לשתות אותו.
"באמת?" שירה חייכה "לא ידעתי את זה"
אחרי ששתו את כוסות המיץ שלהם פנה אליה שוב רונן "אז מתי אני פוגש אותה?"
"את מי?" שאלה שירה, מבולבלת
"את אמא שלך, טיפשונת"
"אה. ברור, ידעתי את זה" ענתה במבוכה "עוד יומיים זה טוב?"
"זה מעולה" הוא חייך, ליווה אותה לדלת והוסיף "נתראה עוד יומיים"
"נתראה" שירה קראה בזמן שהתקדמה ברחוב ורצה את שאר הדרך אל ביתה.

****