צדדים – פרק 17

****
"טוב בסדר.." גלית נאנחה "אני ורונן, היה לנו ריב קטן וזה אחר-כך הפך למשהו גדול…" היא סיפרה לשירה שהמריבה התפתחה, ובסוף אבא איים שיברח מהבית ויקים משפחה חדשה.
"..אני חשבתי שהוא צוחק" גלית משכה באפה, היא סיפרה לשירה שרונן לקח מזוודה ועזב עם הדברים שלו, וכמה שבועות אחרי זה היא לא שמעה ממנו, עד שהוא החליט לבקר עם החברה החדשה שלו.
"זאת החברה שלי" רונן הביט בגלית וחייך
"שלום" היא דיברה בנימוס, שהרי היא לא ידעה מה עבר על שניהם לפני הגעתה. כשביקשה ללכת לשירותים גלית ורונן דיברו.
"איך אתה לא מתבייש?" גלית התרגזה "להביא אותה לפה?"
"בסך-הכול רציתי להראות לך שצדקתי"
"יש לך מזל ששירה ישנה!" גלית המשיכה "אני לא רוצה שהיא תפגוש אותך"
"אני יכול לפחות לראות אותה?" הוא שאל
"לא" גלית כעסה
"יש לי זכות לראות את הילדה שלי לא?" המשיך לשאול
"לא אחרי מה שעשית לה" היא נרגעה "זה לא מגיע לה, ועכשיו אתם צריכים ללכת" היא הוסיפה כשהאישה חזרה
ומאז נפרדו כל אחד לדרכו. "וזהו" גלית גמרה את סיפורה
"ואיפה אבא היום?"
"אני לא ממש יודעת, שמעתי שהיא רוששה אותו והוא נשאר לבד"
"ו…?"
"ומה?" גלית הביטה בביתה
"אמא.." היססה שירה "היית מקבלת את אבא בחזרה?"
"אני לא יודעת, אני… אני באמת שלא יודעת שירה"
"טוב"
"לאן את הולכת?"
"סתם… לישון עוד קצת"
אבל במקום לפנות לחדרה שירה פנתה לחדרה של גלית ופתחה את המחשב
"בואו נראה" מלמלה "טוב אמא, בואי נגלה איזה מידע יש לך על אבא שלא סיפרת לי עליו" שירה חייכה ועברה על כל מה שיכלה לחפש
היה כתוב שהוא גר פה במודיעין והיה כתוב גם את הכתובת שלו ואפילו את הפלאפון שלו.
"רונן רוזן" שירה חייכה "אני קופצת לבקר אותך"
והיא פצחה בצחוק המרושע שלה ושל רועי.

****

"היא לא התקשרה" אמרה דניאלה "זה כבר לא סימן טוב"
אלעד בהה בדניאלה שלא הפסיקה להסתובב בחדרה אחרי שביקשה ממנו שיעזור לה.
"אלעד!" היא קראה
"כן דניאלה?" הוא שאל
"מה אני צריכה לעשות?" היא שאלה ואלעד עמד נבוך.
"אינני יודע" הוא אמר
"למה אתה מדבר ככה?"
"איך אני מדבר?" הוא שאל "האם צורת דיבורי מוזרה?"
"בהחלט" חיכתה דניאלה את אלעד "למה אתה עושה את זה?"
"אה. זה בגלל הספר שקראתי" הוא חייך "הוא היה כתוב בצורת דיבור גבוהה מאד ואני… איך אומרים? נדבקתי" והוא פרץ בצחוק למראה פניה של דניאלה "אל תיראי אומללה כל כך" הוא אמר "אני בטוח שיש לשירה סיבה טובה"
"כולם בטוחים!" היא אמרה "אף אחד לא הוכיח את זה!"
"אז, מה עולה בדעתך לעשות?" אלעד חייך
"אינני יודעת" היא אמרה, מחכה את אלעד "הסבור אתה שעליי לחכות?"
"סבור אנוכי כי עלייך לדבר בשפה גבוהה כל הזמן, כיוון שזה הולם אותך מאוד"
ושניהם פרצו בצחוק רם.
"אני רואה שאתה מצליח לסלק ממני את העצב" אמרה דניאלה בעודה מוחה דמעת צחוק "ואני מודה לך אלעד"
אלעד נתן לה חיבוק "אני כמו אח גדול בשבילך, בסדר?"
דניאלה רק הנהנה בראשה וחייכה. מאושרת.
****