צדדים – פרק 10

****

"הנה הגענו" אמרה דניאלה ושירה נעצה את עיניה בשער הברזל המרהיב ובדלתות המיוחדות העשויות מעץ אלון שעמדו מאחורי הגן המרהיב ביותר ששירה ראתה בחייה, פרחים ומזרקות, זה היה מהמם, וזאת הייתה רק החצר הקדמית של בית משפחת כהן.
אבא שלה ישב ב"חדר האורחים הקטן שלהם" ,לפחות ככה קראה לחדר העצום דניאלה, ושתה כוס קפה תוך כדי קריאה בעיתון.
"מה שלומכן בנות?" שאל בחוסר עניין לא נראה לעין
"הכל טוב אבא" השיבה דניאלה מהר. "אנחנו הולכות לחדר שלי…"
"טוב, תיהנו" הוא אמר וחזר אל העיתון שלו.
דניאלה נאנחה.
"דניאלה" חייך לעבר דניאלה בחור חמוד שנראה כבן 18.
"אלעד" ענתה לו דניאלה בחיבה "זאת שירה, החברה החדשה שלי"
הוא הביט בשירה היו לו עיניים ירוקות מדהימות "שלום לך" הוא חייך.
"שלום" ענתה שירה בחיוך.
"אני אלעד המשרת האישי של דניאלה ושל חברותיה"
"אלעד!" צחקה דניאלה "אמרתי לך כבר עשרת אלפיים פעם! אתה לא המשרת שלי, אתה החבר של המשפחה… שאוהב לעזור לי.." היא חייכה וחשבה "ולסחוב לי ת'דברים, ולהביא לי מה שאני צריכה, ו.. טוב תקרא לזה איך שאתה רוצה!" היא צחקה "אבל אתה כמו אח בשבילי"
"טוב לשמוע" הוא חייך חיוך מדהים.
"שירה, תרגישי חופשייה לבקש מאחי הגדול כל מה שאת צריכה" דניאלה חייכה. שירה הייתה נבוכה.
"אתן רוצות ללכת לסלון או לחדר שלך?" אלעד פנה לדניאלה כשראה שהיא מביכה את שירה.
"לחדר" ענתה דניאלה
"טוב, אז תיהנו, ודניאלה כדאי שתדעי שאמא שלך…"
"אלעד, מי הגיע?" קול רך של אישה הוא זה ששאל את השאלה
"דניאלה ושירה" השיב אלעד מפוחד מעט אבל הוא התעשת.
"תכניס אותן בבקשה לסלון" הקול נשמע נינוח ורגוע למדי, הסלון היה מרווח טלוויזיה ענקית היתה בקיר שמשמאל לכניסה ובצד ימין ספות עור בצבע לבן-שמנת. בהמשך הייתה דלת למרפסת שהשקיפה אל הרחוב. את הסלון קישטו תמונות, שולחן ועליו אגרטל ועוד דברים שגרמו לשירה לתהות אם היא לא באיזה בית מלון למיליונרים.
"שלום לך" חייכה אל שירה האישה "אני מרי, אמא של דניאלה"
"שלום" ענתה שירה בנימוס, וחייכה חזרה "נעים להכיר אותך"
"ומה שמך?" היא שאלה
"שירה " השיבה "שירה רוזן". דניאלה לידה התחילה לגחך.
"אוהו.." מרי חייכה "אז שלום לגברת רוזן" היא צחקה ודניאלה צחקה איתה, שירה הייתה מובכת ואלעד הסתפק בחיוך קצר.
"טוב.." מרי אמרה "אני בטח מפריעה לכן ללכת ולדבר על לקים או משהו…" היא אותתה לאלעד "קח בבקשה את דניאלה ושירה לאן שהן רוצות"
"אין בעיה גברתי" הוא ענה
"אז לחדר?" דניאלה שאלה
"את לא רוצה לספר לי שיש לכם פה גם בריכה?" שירה שאלה בצחוק
"לא.." דניאלה צחקה והביטה בשירה "אני מפסיקה ללכת לבריכה אחרי השעה חמש אחרי הצהריים"
"אז יש לך בריכה?!"
"אמרת את זה בציניות?" דניאלה לא נשמעה מופתעת ושירה צחקה.
חזרנו לחדר האורחים, דניאלה אמרה משהו לאביה ואלעד כיוון את שירה ודניאלה אל המעלית. כן, קראתם נכון ,מעלית. בתוך בית של ארבע קומות.
"מפה תמשיכו לבד" צחק אלעד כשהבנות נכנסו למעלית "אם תצטרכו משהו, את יודעת מה לעשות דניאלה"
"ביי אלעד!" צחקה דניאלה ונופפה לו
"ביי" צחקה גם שירה. במעלית היום ארבעה כפתורים: חניה, כניסה, הקומה של דניאלה וההורים והיציאה לגג. "קומה שלמה רק לך ולהורים שלך?" שאלה שירה המופתעת
"נו מה אני יעשה?" דניאלה חייכה "ההורים שלי אוהבים הרבה מרחב"
"ודירה עם שני קומות וכמה חדרים לא תספיק לכם?"
היא הביטה בשירה בצחוק "נראה לך?!"
"אבל נגיד, למה יש כל כך אנשים שעובדים בשבילכם?"
"מה זאת אומרת?"
"בבית רגיל, אין אנשים שמבשלים בשבילך ואין אנשים שעושים כל מה שאת מבקשת ואין מישהו שמשרת את ההורים שלך"
"טוב, אז אולי הבית שלי הוא לא בית רגיל" חייכה דניאלה
"אה, באמת?" צחקה שירה.

****

אלעד נכנס למטבח "איחרת" אמרה לו בלה, הטבחית הוא פתח את פיו לדבר אבל האישה השתיקה אותו "לא מעניינים אותו התירוצים שלך, תתחיל לעשות את העבודה שלך"
"למרות שזאת בכלל לא העבודה שלי.." מלמל אלעד לעצמו כשהתיישב על השרפרף והתחיל לקלף תפוחי אדמה. "אמרת משהו?" אמרה האישה רעת המזג והביטה בו במורת רוח.
"לא אני" הוא חייך והשתעשע בעובדה שיום יבוא והאישה שהייתה רעה אליו מאז שהתחיל לעבוד כאן תפוטר. "אז למה אתה מחייך ולא עושה את העבודה שלך?" אמרה בכעס.
"אולי כי זאת לא העבודה שלי" אלעד חייך, התמתח במקומו והניח את ידיו מאחוריי ראשו. "לא העבודה שלך?" אמרה האישה בכעס מצטבר כלפי הנער "איך אתה מעז בכלל…?"
"סליחה" אלעד אמר וקם ממקומו "אבל כמה שזכור לי דניאלה לא ביקשה שום דבר לאכול או לשתות, אז אם לא אכפת לך" אמר ופנה לכיוון הדלת.
"חזור הנה עצלן שכמוך!" קראה האישה "עשה את העבדה שלך"
"זה מה שאני עושה" הוא אמר ונשען על הקיר, נהנה מהסיטואציה המצחיקה.
"סליחה?" בלה רתחה "אתה אמור לעזור לי ולעבוד פה"
"העבודה שלי היא לדאוג לדניאלה ולחברותיה לא שעבודות המטבח שלך יעשו" העובדים האחרים הביטו בנעשה בחיוך.
"איך אתה מעז?" קראה האישה "אני אדאג שיפטרו אותך! לא יהיה לך לאן ללכת!"
"זה לא נכון" הוא אמר בשקט והשפיל את מבטו "אני מקובל כאן כבן בית, גם אם יפטרו אותי תמיד יאהבו אותי כאן…"
"חה!" צחקה האישה הרעה "יאהבו אותך?"
"אני לא צריך לשמוע את זה ממך!" הוא אמר בכעס "תמיד ימצאו לי מקום טוב כאן, שלא כמוך בלה אני כמו אח בשביל דניאלה"
"כמו אח… אתה ממש מצחיק אותי"
"אני שמח שאני משמח אותך" הוא החזיר את החיוך הילדותי שלו "ועכשיו עליי ללכת"
"תזכור את דבריי, לא יהיה לך לאן ללכת" האישה אמרה
"בטח שיהיה לי" הוא אמר "כי פה מכבדים ומעריכים אותי…" הוא חייך ופתח את הדלת.
"משהו שאת מעולם לא עשית אמא".
הוא סגר אחריו את הדלת.

****

דניאלה הכניסה את שירה לחדר שלה, הקירות היו צבועים בכחול עם ציורי פרחים. בדיוק כמו שאהבה.
החדר של דניאלה היה לא משהו מיוחד במיוחד, הוא היה חדר כמו של כל נערה מתבגרת:
כוננית מלאה ספרי נוער ומיטת נוער בצבע כחול, גיטרה קלאסית סגולה עמדה באחת הפינות, שטיח בצבע שמנת כיסה את הרצפה. ופה ושם בחדר היו פזורות תמונות שלה עם חברותיה.
שירה הביטה מסביבה ודניאלה בחנה את מבטה "אז.. מה דעתך?"
"אני רואה שאת אוהבת את הצבע הכחול" שירה חייכה
"כן, אני חושבת שהוא הכי יפה" דניאלה צחקה
"גם אני חושבת ככה" אמרה שירה
הן ישבו יחד ודניאלה סיפרה לה על ההורים שלה וביקשה לדעת על אמא של שירה.
אחרי חצי שעה של שיחות ועוד שעה בחדר המולטימדיה (חדר ענק עם טלוויזיה ענקית ומשחקי וידיאו בשלל גוונים) הם שמעו דפיקה על הדלת
"מה קורה בנות?" שאל אלעד ונכנס
"הכל טוב" דניאלה חייכה
"ארוחת הערב הגיעה, אמא שלך ביקשה שתבואו"
"אנחנו מיד יורדות" אמרה דניאלה
אלעד פנה לדרכו ודניאלה פנתה לשירה "תישארי לארוחת ערב?"
"לא" שירה חשבה שנייה "כדאי שאני אלך, אמא שלי מחכה לי"
דניאלה הביטה בשירה יוצאת מביתה וצועדת במעלה הרחוב כשהיא מנופפת לה ואלעד לשלום. "היא ממש טובה" אמר אלעד
"כן…" דניאלה נאנחה
"היא לא כמו רוב החברות הקודמות שלך…" הוא המשיך
"אתה צודק אלעד" חייכה
"לא אכפת לך שאני אומר את זה, נכון?" הוא שאל בחשש והביט במי שהחשיב כאחותו הקטנה.
"ממש לא" היא צחקה
"עוד דבר אחד…" אמר
"כן?"
"אמא שלך ממש רוצה שתגיעי לאכול" הוא צחק, הם ירדו יחד לחדר האוכל.
בלילה, כששכבה דניאלה לבדה חשבה בליבה שזה השינוי הכי טוב שקרה בחייה.

****