צבע הדעת – פרק 8 חלק ב'

אין אחד בחדר שלא התרגש, או פחד, או קצת חשש לחייו. אנג'י, ריין, קווין, ג'ורדן ומייק העיפו עוד מבט בזוג הדמויות המצויירות במחברת של ג'ורדן, בידיעה ברורה שאלה האנשים שהם עומדים להרוס להם את החיים.
הם נראו כל כך שלווים, כל כך בטוחים בחיים שלהם בשגרה בטוחה ונורמלית – אנג'י הייתה בדיוק כמוהם, לפני שנשאבה למשימה כמעט בלתי אפשרית שכזאת, עם אנשים מוזרים שעוד לא ממש הכירה.
היא שמחה לשמוע שהיא תלך עם ריין, אולי הבחור היחידי שעוד התחילה להרגיש בטוחה לידו. הוא היה הבחור הראשון מהחבורה שבאמת הכירה, והצילה אותו מדקירה קטלנית מבלונדיני עצבני כמה שעות בלבד מתחילת החופש הגדל. הוא היה מסתורי וחזק, והוא הציל אותה מהתרסקות קטלנית ע"י מכונית, אז כנראה שהיא הייתה חייבת לו משהו.
היא לא ממש הכירה את ג'ורדן וקווין, שלא נדבר על מייק – היא בקושי הצליחה לסבול את הבחור. הוא היה טורדני ומציק, ואנג'י באמת חשבה שכדאי לחפש לו פסיכולוג טוב שיעבוד אתו על בעיית הכעס החמורה שלו. הוא היה המבוגר ביותר בחבורה, אולי חוץ מקווין, ואנג'י לא הייתה מרוצה כל כך מהיותה 'האחות הקטנה' בחבורה.
הוא הזכיר לה את המשפחה שלה, ולא במובן הטוב של המילה.
קווין היה בחור דיי נחמד בעיני אנג'י, אבל הוא היה מתוסבך בקשרים קשים ורעים, ואנג'י ידעה שמבחור כזה אולי עדיף לשמור מרחק. הוא הרבה יותר גדול ממנה – שלא נדבר על שרירי וגבוה, והיא פגשה אותו אחרי שנחטפה. הוא עדיין פצוע וכאוב, וכנראה האחראי ביותר בכל החבורה המשונה הזאת – שלא נדבר על ג'ורדן.
כנראה שג'ורדן הייתה הבסיס המוחלט של כל התכנית ההזויה הזאת והייתה כנראה הסיבה היחידה שאנג'י לא ישנה עכשיו במיטתה בביתה שלה. היא הייתה הצעירה ביותר בחבורה, בת אחת עשרה בלבד. היא הייתה נשמה טובה במלוא מובן המילה – החייכנית עם החיוך המקסים, זאת שאיבדה את המשפחה שלה ועדיין מסתכלת על העולם בתמימות של ילדה – אבל היא הייתה חתיכת טפילה לא קטנה יותר מידי פעמים.
בסופו של דבר כל החבורה מצאו את עצמם תלויים על תכנית של ילדה אחת קטנה ועוד אחת, ג'ינג'ית מנומשת מרירה ומסתורית שרואה אנשים מוזרים זוהרים לידה – וזו לא אחרת מאשר אנג'י.
אם בכזאת חבורה היא נתקעה, שבה ילדה בת 11 מפקדת על אנשים שגדולים ממנה אולי בעשור, בה מרסקים אנשים מתחת למכונית רק בשביל הכיף – היא לא רצתה לדעת איך יתנהגו הנערים החדשים.
"דניאל גר בפנימייה כמה קילומטרים מפה – בפנימיית קלינטון שבמזרח העיר." החלה ג'ורדן בדבריה. היא עמדה באמצע השטיח, מביטה בפניהם של ריין ואנג'י, הצוות שאמור לדאוג לדניאל, והצביעה לכיוון הציור של הנער ביד מתוחה ושחומה.
נראה היה שלמשמע המילה 'פנימייה' ריין הסיט את מבטו מג'ורדן ובהה בשטיח האדום. אנג'י טפחה בעדינות על כתפו של ריין, תופסת את מבטו במיידי, וחייכה חיוך קטן ותומך.
"אני לא זוכרת מה מספר החדר שלו, אבל הוא אמור להיות בקומה הראשונה של בניין המגורים – השם שלו אמור להיות תלוי על הדלת." ג'ורדן, שהייתה מרוכזת ומרוכזת יותר מתמיד, שלחה מבט חד אל אנג'י וריין וחיכתה להנהון הסכמה בחזרה. ריין מתח את שפתיו לחיוך והנהן לה בחזרה.
"אנחנו על זה."
"מעולה. אני, מייק וקווין ניסע אל מחוץ לעיר וכבר נדאג למייסי בעצמנו." הגיע התור של ג'ורדן לחזור לעצמה, וחיוך מרוצה מיד נשטף על פניה. היא קפצה במהירות לעמידה, ידיה הקמוצות לאגרופים הונחו על מותניה בצורה שהזכירה לאנג'י גיבורי על מסרט ישן, וכעבור כמה רגעים כל החבורה כבר עמדה על הרגליים. קווין היה האחרון להתרומם ונתמך בריין שהיה האדם הקרוב ביותר אליו באותו הרגע.
"חכו שנייה," קווין הרים את קולו מעט ויישר את גבו – דבר שכמעט גרם לו ולריין לאבד איזון. עיניו החומות הבהירות נדדו בין כל חבריו בזמן שהוא בלע רוק בשקט. "אנחנו לא יכולים להסתובב ככה עם המשאית, זה חשוד מידי."
כולם השתתקו באותו רגע, מנסים לחשוב על תשובה מתחכמת או הגיונית. ג'ורדן בהתה באוויר בחוסר אונים בזמן שכמעט כולם לטשו מבטים אחד בשני, מצפים מהאחר שיענה במקומם – חוץ מריין. הוא היחיד שנראה כאילו הוא עומד להגיד משהו, מתלבט עם עצמו אם זה שווה את זה או יעזור בכלל. אחרי התלבטות ארוכה, שבסופה כל המבטים נתלו על ריין בתקווה, הוא פלט קללה ונאנח.
"חכו פה." במהירות מפתיעה ריין סובב את גבו לחבריו ויצא מהבית, משאיר את כל הנערים להביט זה בזה בבלבול. לא לקח הרבה זמן עד שכולם רצו לכיוון הדלת (חוץ מקווין שנעזר באנג'י וצלע עד הכניסה) וחיפשו את ריין במבטם.
בסוף הם מצאו אותו, רץ אל כיוון הדירה הגדולה ביותר שמצא – שהייתה בקצה השני של הרחוב, כך שרוב הזמן כולם ראו את ריין כנקודה שחורה וארוכה. הוא נעצר בסוף ליד בית גדול, בעל קירות אפרפרים ומכונית ארוכה וכסופה לידו, ונקש על דלת מתכת גדולה.
"מה הוא עושה, האידיוט הזה?" מייק פלט נחירה בזלזול וצעד אל מחוץ לדלת. "הוא ממש חושב שיביאו לו מכונית-"
"רגע," הפעם היה תורה של ג'ורדן להתפרץ. היא הביטה באנג'י בעיניים גדולות וחומות, כאילו השתיים חושבות בדיוק על אותו דבר – אבל אנג'י רק הרימה גבה בבלבול. היא רצה במהירות חזרה אל הבית, כמעט מפילה את קווין ואת אנג'י שלבסוף התייצבו בכבדות, ונדחקה חזרה החוצה בזהירות – מחבקת את המחברת הגדולה והמרופטת שלה.
"את זוכרת שהסברתי לך שלכל אחד יש כוח כלשהו, אנג'י?" ג'ורדן התיישבה במהירות של הדשא הרטוב, מפילה בקול רועש את המחברת ומתחילה לדפדף בה במהירות. בזמן הזה אדם מסתורי פתח לריין את הדלת והוא נכנס בצעדים בטוחים. "אנחנו ניסינו למצוא קשרים בין הכוחות. אולי הכוח של ריין הוא-"
"שכנוע אנשים?" הפעם היה זה תורו של קווין לדבר. הוא הודה לאנג'י בשקט ונעזר בקיר כדי לעמוד ישר, נותן לה להיאנח בהקלה ולהתיישב על הרצפה. "זה לא קצת מטופש?"
"אני לא מאמין בזה." מייק שילב את ידיו השחומות והשריריות בכעס קל. "הוא לא שוטף לאנשים את המוח. הוא רק אידיוט שבגללו יזמינו משטרה עוד מעט."
אנג'י כבר הפסיקה להקשיב לשיחה המטופשת והרעשנית בין שלושת חבריה. היא רק בהתה בדלת המתכת הרחוקה, שהייתה הדבר הקרוב ביותר לריין באותו רגע – וחשבה. כשפגשה אותו פעם ראשונה, ליד התיכון שלה, הוא קיבל כסף מבחורה מאוהבת עם גופייה צהובה. אחרי זה, כשהוא הטיח אותה בקיר, הוא אמר לה לשכוח הכל – ועכשיו? הוא הולך לבקש מכונית ממישהו שהוא לא מכיר.
הכל נראה לה כל כל הגיוני, וזה עשה לה כאב ראש. זה קשור לזה שהוא מואר, זה בטוח, אבל כמה זמן הוא יודע על זה? למה הוא היה צריך כסף מהבחורה בגופייה הצהובה? ואם זה קשור להיותו מואר, מה זה אומר לגביה?
אנג'י חזרה להקשיב לשיחה רק כאשר הרגישה דפיקות קטנות על גבה. היא סובבה את ראשה במהירות, מופתעת לראות כף רגל בהירה עטופה במיומנות קרובה לגופה, מכוסה בפצעים רבים סביבה. היא הרימה את פניה, מביטה בפניו הסקרניות של קווין וחייכה בביישנות. "סליחה, התעופפתי קצת."
לפני שקווין הספיק להגיב בכלל לאנג'י, או בכלל לתהות על מה היא חשבה באותו הרגע, מכונית צפרה אליהם מרחוק.
היא הייתה מכונית נמוכה יחסית, צבעה הכסוף היה מבריק ונקי, והיו לה שתי דלתות קצרות יחסית וחלון קדמי רחב שהיה נטוי לאחור. המכונית הייתה מעוטרת בגלגלים שחורים לחלוטין, ללא כל מסגרת כסופה במרכזן ושני פנסים קדמיים האירו מעט את הדרך, למרות שלא היה בכך כל צורך.
כל המבטים הופנו אל מכונית – אפילו ג'ורדן ומייק עצרו את שיחתם הרועמת בשביל זה. היא נסעה לכיוון הארבעה בתנועות מהירות וקטועות שמידי פעם פנו למקומות הלא נכונים – עד שהגיעה לפתח הבית בשלום.
דלת הנהג נפתחה, וריין יצא מהמכונית במהירות – שוכח לכבות את המכונית או לכבות את הפנסים. הוא העביר יד בשיערו השחור ונופף במפתח. אנג'י וג'ורדן חייכו בשמחה בזמן שריין זרק את המפתח אל מייק, שתפס אותו ביד אחת בלי בעיה.
למרות כל המבטים המרוצים שהקיפו את ריין, שום חיוך לא נגלה על פניו ועיניו האפורות בהו בחבריו בעצב קל. "אני לא רוצה לדבר אל זה."
"תמיד האמנתי בך, אחי." מייק חייך חיוך רחב וצחור וטפח על כתפו של ריין בחזקה שנייה לפני שהתיישב במושב הנהג במכונית – וכולם גלגלו את עיניהם. ג'ורדן רצה במהירות אל ריין וחיבקה אותו, מועכת את שערה המסורבל והחום על גופו ומוחצת את אגנו – אך ריין המובך רק חייך בעייפות וטפח על שיערה לפני שג'ורדן נכנסה למכונית.
"אנחנו נדבר על זה אחר כך, ריין." קווין הצליח לצלוע לבדו עד המכונית, דוחה בעדינות את הצעותיה של אנג'י לעזרה, והתייצב ברגע שהגיע לריין – עם קצת עזרה קטנה ממנו. החיוך של ריין נמחק מפניו והוא הנהן להסכמה בזמן שעזר לו לצלוע עד למכונית, והוא התיישב בזהירות על הכיסא הקדמי.
"יש לך הרבה מה להסביר לי, שחרחר." אנג'י הניחה את ידיה הבהירות על מותניה ובחנה את פניו של ריין. שיערה האדמוני נח על כתפיה והעגיל באפה נצץ מעט מקרני השמש המעטות שעוד עלו. היא פרעה את שערו של ריין והוא גיחך בשקט בזמן שהעביר יד בשיערו, מסדר אותו מעט. "וגם את צריכה לשפוך קצת, ג'ינג'ית."
"נחשוב עליך." אנג'י חייכה חיוך קריר וגיחכה בקול שקט. השניים נכנסו במהירות למושב האחורי במכונית וסגרו את הדלת.
"בהצלחה, חבר'ה!" מייק חיטט במכונית ולבסוף מצא זוג משקפי שמש כהות שהתאימו לו מאוד. הוא החזיק את ההגה ביד אחת והפנה את גבו אל החלון האחורי של המכונית בזמן שפנה אחורנית. לא לקח הרבה זמן עד שכל החמישה כבר יצאו מן הרחוב ונסעו בכביש הריק, בדרכם לתחנה הראשונה – פנימיית קלינטון, טלוריד.