צבע הדעת – פרק 4 חלק ב'

אנג'י ישבה צמוד לריין. הוא עדיין לא התעורר או הראה סימן להכרה כלשהי והיא ניסתה לא להכניס לראשה מחשבות מודאגות עד כמה שאפשר, אבל היא לא יכלה לעצור מעצמה. בלי ששמה לב, אנג'י נותרה בוהה בריין בדאגה, סורקת כל קמר ופציעה בגופו ומעוותת את פניה בכאב ובדאגה.
"הוא יתעורר, את יודעת." אנג'י אפילו לא הרימה את מבטה לכיוון ג'ורדן הצעירה. היא ידעה שעיניה הגדולות והחומות מביטות בה בזה הרגע וגופה התקשח בזעם עצור. "אני בטוחה בזה-"
"אז אני לא, בסדר?" אנג'י מיד סובבה את פניה לכיוונה של ג'ורדן, מביטה בה בעיניה הירוקות שנצצו בלחץ, כמעט מבקשת עזרה ותמיכה מהילדה הקטנה, אך היא רק השפילה את פניה ושתקה. "אנשים מתים. שמעת על דבר כזה במקרה? בעולם הברבי הקסום שלך?"
למרבה הפתעתה, ג'ורדן לא הרימה את מבטה. היא הצמידה את המחברת המעופשת והרחבה לבטנה וחיבקה אותה חזק, פולטת מעט יבבות אחדות ומחניקה בכי שאיים לגלוש על פניה. אנג'י הביטה בג'ורדן בחרטה בזמן שהיא מחטה מעט דמעות באגרופה הקטן. "א-אני.. סליחה.."
"לא הייתם פה אילולא אני ואח שלי. אני זאת שמצטערת." זה לא ממש עזר לאנג'י להרגיש טוב יותר. היא שלחה מבט נוסף לריין, בתקווה דלה שעוד יתרומם ויפקח את עיניו, אך לאחר שנותר דומם בשכיבתו היא החזירה את מבטה אל הילדה הצעירה.
במשך כמה דקות ארוכות השתיים לא החליפו מילה. אנג'י נותרה מאזינה בצרימה אל קולות הגלגלים הכבדים, אל צלילי המתכת הצורמים ואפילו מידי פעם אל צפירות המכוניות הבלתי-נסבלים. היא כבר כמעט לגמרי שכחה מפציעותיה שלה, ורק טלטולי הדרך קעקעו אל מחשבותיה את הכאב הצורמני שהדהד בעצמותיה. אנג'י העבירה יד בשיערה האדמוני ומיששה אותו קלות, דבר שנהגה לעשות בכל פעם שהרגישה מבוכה או חוסר אונים.
"את.. את אמרת שתספרי לי."
הדבר נראה כי העיר את הילדה מחלום ארוך בהקיץ, והיא ניערה את ראשה קלות ואז הנהנה בחריצות. "כן!" במהירות ג'ורדן הצעירה החלה בשיטוט אחר חפץ בתא המטען הגדול, כך שכל מה שאנג'י הצליחה לראות זה את שיערה הסבוך והקופצני זז מצד לזז בתיאום מוחלט עם תזוזות המשאית, והיא נאנחה בתגובה. "את מסתד-"
"הנה." הילדה הצעירה נאנחה בניצחון והתיישבה חזרה מול אנג'י, מחבקת ומצמידה לגופה ספר גדול.
במבט ראשוני, אנג'י כמעט פלטה קללה. הם עברו את כל המסע הזה רק בגלל איזה ספר מעופש ומצהיב? אנג'י גררה את עצמה לכיוונה של ג'ורדן, מתעלמת מהכאב התמידי בגופה כמה שאפשר, וסורקת את הספר ביסודיות.
הוא היה חום, וגודלו היה כשליש מגופה של ג'ורדן. הוא היה מוקף בעור מוזר ושחוק ובפינותיו ננעצו כמה חרוזים ישנים. במרכז הספר הודבקו אותיות זהב דהויות שאנג'י לא הצליחה לראות בברור שדמו לצבע הדפים הצהבהבים של הספר. ג'ורדן הקיפה את הספר בחיבוק מוחץ והביטה באנג'י בחיוך רחב, שגרם לאנג'י להרים גבה בעצבנות.
"את צוחקת עליי." החיוך הרחב של ג'ורדן נמחק מיד כלא היה. "אין לי עצבים לשטויות האלה, ילדה!"
"א-אני רצינית!" למרות היותה רזה, בחיבוקה המוחץ ג'ורדן כמעט קימטה את הכריכה העבה. "א-אני אראה לך, רק תישארי עם ראש פתוח."
"ראש פתוח." אנג'י שלחה מבט אל ריין חסר ההכרה ופלטה נחירת בוז. "כמעט דאגתם לזה לבד, אני מבינה-"
"נו, זה לא מה שהתכוונתי! את סתם עושה את זה!" ג'ורדן פתחה בחריצות את הספר בזמן שאנג'י מלמלה לעצמה כמה קללות מהירות. "את מוכנה להקשיב לי עד הסוף?-"
"הו, את לא תגידי לי מה לעשות, את שומעת?!" ככל שהגבירה את קולה הכאב החד ברגל התחזק ובמהירות היא תפסה את קרסולה ומחצה אותו, פולטת קללות מהירות מהכאב. "אין לך טיפת זכות לפתוח את הפה שלך-"
"אני מנסה לעזור לך!" ג'ורדן הטיחה את הספר על הקרקע והשתיקה את אנג'י בזעם. "אולי אם תתחילי להקשיב אל מי שמדבר אתך ולא לחשוב שהוא פסיכי אז לא ממש ינסו לפוצץ מכונית על הראש שלך!"
אנג'י הביטה בשתיקה זעומה בילדה לכמה שניות, ואז שילבה את ידיה בכניעה זעומה. ג'ורדן נאנחה והנהנה. "תודה."
היא פתחה את הספר פעם נוספת, מניחה אותו מול אנג'י ונותנת לה להביט בדפים המקושקשים והצהבהבים. "הכל התחיל ביום אחד נחמד מאוד, לפני הרבה הרבה-"
"תגיעי לעיקר. אגדות זה לא בשבילי." אנג'י ירקה את המילים בזעם. "אני לא ילדה, ילדה."
"טוב!" ג'ורדן שילבה את ידיה וקימרה את גבה, מה שנתן לה מראה ילדותי ומעצבן במיוחד. "אסור להנות קצת?"
"ג'ורדן…-"
"בכל מקרה," ג'ורדן הרימה את קולה מעט, טלטול ברצפת המשאית גרמה לאנג'י להשתתק באופן סופי. "מה שאני ואח שלי עושים זה אוספים את המיוחדים והמקוללים, ומנסים למצוא דפוס בנייה ביניהם."
אנג'י ישבה ורק בהתה בג'ורדן, מנסה להחליט אם זאת ילדה חכמה או שהיא פשוט טיפשה במיוחד. "את יכולה לחזור על זה?"
"טוב, זה לא ילך בצורה הזאת.." הייאוש בקולה של ג'ורדן גרם לאנג'י להתחרפן. היא גלגלה את עיניה ונשכה את שפתה בעדינות יחסית. "נו!"
"לפעמים.. את רואה אנשים… בצורה שונה?" ג'ורדן הטיחה את כרית כף ידה על מצחה מספר פעמים, עוצמת עיניים וממלמלת הברות משונות – מנסה להיזכר במילה הנכונה שבאה להגיד. "כאילו.. הם נראים כמו אנשים רגילים והכל, וגם מתנהגים ככה, אבל את יכולה לראות שהם.. שונים?"
אנג'י שלחה מבט אל ריין. היא עדיין הצליחה לראות את ההילה הזוהרת והלבנה שהקיפה אותו, אבל היא הייתה דקיקה וכמעט נעלמה. היא החזירה את מבטה באיטיות אל ג'ורדן, מביטה בה במבט סקרן מעט. "את יכולה לראות שהם שונים, מיוחדים מכל השאר – כמו מלאכים או שטנים קטנים."
אנג'י ליטפה את אצבעות ידיה וקירבה אותם לגופה, משתדלת לנשום בצורה הסדירה ביותר שהצליחה. עיניה הגדולות והחומות של ג'ורדן הביטו בה בעוד היא דפדפה בזהירות בדפים, מסמנת לה להסתכל ולהביט מקרוב.
בכל דף הופיע ציור פנים שונים, משורטטים בעדינות מלכותית בפסים דקיקים של עיפרון אפרפר ושל פחם שחור. היא ראתה דמויות עם קווי לסת עדינים כמשי וחלק בעלי לסת מרובעת וקשה, חלק הביטו באנג'י בחיוך מלא חיים וחלק היו קרים כאבן. כל פרט בשרטוט היה מדהים ביופי, ריאליסטי להחריד, כל גומת חן קטנטנה או העיניים הבוהקות בצבע הגרפיט בעוצמה שונה ומגוונת שנתנו לכל זוג עיניים רובד שונה ויחודי, מלא חיים. הציורים גרמו לחיוך תמים לעלות על שפתיה של אנג'י, עד שהיא שמה לב לכל השרטוטים בצידי הדפים.
מילים רבות היו מקושקשות בעט אדם וגס, כתובות בכתב יד מסולסל ולא ברור וממלאות את רקע הדמויות בנקודות דמויות דם אדמדם שמילאו חשש בליבה של אנג'י. מעל הדמויות היה רשום ביד מגושמת את המילה 'מבורך' או 'מקולל' – אך הדבר שחזר על עצמו בכל דמות היה האיקס הגדול.
בכל דף וציור פנים קועקע אותו איקס אדם ועבה, שורט את הדף וכמעט קורע אותו. אנג'י ראתה מזווית עיניה את ג'ורדן משפילה מבט ומוחה דמעה מהירה מעיניה.
"ככה אני רואה אנשים. כולם מוקפים במהות שלהם, טובה או רעה." אנג'י לא הצליחה להרים את מבטה לכיוון הילדה הקטנה, היא לא הצליחה להסיר את עיניה מכל האיקסים האדומים שמילאו כל נשימה שלה בפחד. "רוב האנשים בעולם בנויים משתי סוגי הילות, רעה וטובה. ההילות כל כך שוות אחת לשנייה שהן לא נראות לעין, אפילו לא לאנשים כמוני."
זה מסביר למה אנג'י לא ראתה דבר כזה מעולם, כי כולם נורמליים. "אבל ריין-"
"רוב האנשים לא מסוגלים לראות את מה שאני מדברת עליו, ואפילו לא כל האנשים שמצויירים כאן יכלו. מ.. סיבה מסוימת, זה פשוט בחר בהם. הם מסוגלים לראות הכל."
"ר-רגע," אנג'י הרימה את מבטה לכיוון ג'ורדן. בליבה היא התחננה שיהיה איזשהו הסבר הגיוני להכל, היא לא רצתה להיות בספר הזה, היא לא רצתה לדעת עליו והיא ממש לא רוצה לדעת מה האיקס הזה מביע. "אמרת שרוב האנשים בספר שווים בהילות. מה עם השאר?"
ג'ורדן נאנחה וחייכה בעדינות לכיוון אנג'י – חיוך שבע ימים ועייף, מה שהיה מוזר. היא הייתה צעירה ממנה בהרבה. "לפני שנה גיליתי שיש גם… יוצאי דופן. אלה שמכילים רק הילה אחת. הם מסוגלים לעשות דברים מדהימים, אבל הרסניים באותה המידה."
ג'ורדן דפדפה בדפיה ונעצרה מול ציור פנים פשוט. היא בהתה בציור למשך כמה שניות ואז נאנחה בקול רם. "אני לא יודעת למה, איך זה קורה או למה דווקא האנשים האלה נבחרים, אבל יש אנשים שכנראה נולדו עם חשכה בלתי נגמרת בתוכם או עם אור בלי סוף. לכן יש מוארים ומקוללים."
ג'ורדן גררה לכיוון אנג'י את הספר, חושפת לעיניה הירוקות ציור משורטט נוסף. "זה.. זה הציור שציירתי לפני חודש, כשגילינו על אחד נוסף."
היו לו קווי לסת בולטים, מעט חדים אך קשיחים במיוחד שהודגשו בעזרת עננות גרפיט עדינות שהתנוססו על הדף. שפתיו הדקות והמשורטטות בעיפרון דק במיוחד היו מעט פתוחות, משאירות מקום לאוויר להיכנס אל תוך גופו ואפיו היה ישר אך מעט עדין. עיני הדמות היה רחבות, מביטות בדבר מה באימה רצופה ונצבעו בצבע העיפרון העדין שהזכיר ענני גשם מאיימים בעוד גבותיו המופרדות היו קפוצות למעלה.
הפעם לא היה מצויר אותו איקס מאיים, אך הדבר שהטריד את אנג'י יותר היה השם שהתנוסס באותו עט אדום על הדף.
ריין ג'ונס, מואר.
אנג'י נגעה בעדינות באפיה, שורטת את אצבעה בטעות בגלל העגיל הלבנבן אשר היה נעוץ בו. היא הפנתה את מבטה אל ריין בדאגה – הוא נותר מעולף ללא תזוזה ופצעיו הגלידו לאט לאט. הוא בטוח אחד מהם, אבל מה איתה?
"כל מי שמצויר פה הם כאלה, או לפחות כל מי שאני ומייק הצלחנו למצוא. אנחנו רוצים למצוא כמה שיותר מוארים ולנסות למצוא איזשהו דפוס, אולי נוכל להבין את כל העניין פה. אנחנו רוצים לעצור את המקוללים."
ג'ורדן נאנחה ודפדפה באיטיות בין הדפים, עד שנעצרה על דף מסויים ונאנחה.
"ואלו, שתי הדמויות החדשות שציירתי." היא מלמלה. "ואולי כדאי שאת גם תספרי לי משהו."
אנג'י הסתכלה על הדמות הראשונה וחלחלה עלתה בליבה. היו לה פנים עדינות שכוסו בנקודות רבות וקטנטנות על כל מרכז פניה, ממרכז האף ועד כמעט לזוויות הפנימיות של העיניים. היה לדמות קו לסת ברור אז עדין שהתחבר לסנטר קטן ולא בולט. השפתיים הדקות של הדמות היו סגורות לחלוטין בעוד נחיריה היו מעט רחבות, מעידות על כך שהיא נושמת מהאף ולא מהפה. חור קטן בלט על אחת מנחירי הדמות והיה מודגש בזכות עיפרון פחם דק. גבותיה ועיניה של הדמות היו רגועות, אך העיניים שהביטו באנג'י הביעו חכמה מסויימת שהיא לא הבינה, אולי סוד עתיק או תת מודע כלשהו ושיערה הגלי נח על זוג כתפיים צחות ועדינות.
לא היה שם שרטוטים או מילים לא מובנות על קצוות הדף, הוא נשאר נקי לגמרי מלבד שלושת המילים שהתנוסס מעל שיערותיה הקפוצות של הדמות בציור.
"ומה אתך, אנג'י?" העיניים של ג'ורדן סרקו אותה במבט אדיש לחלוטין בעוד נשימותיה של אנג'י נהיו מהירות וחפוזות בעוד מבטה זז הלוך ושוב בין ג'ורדן לציור ואל שלושת המילים. "את גם רואה את זה, נכון?"
לפני שרעד עבר בעצמותיה של אנג'י, ולפני שהאמת בכלל הספיקה לסיים לחלחל לגופה, צרחת כאב מהדהדת נשמעה מאחוריה, מנתקת אותה מאותן שלושת המילים.
אנג'י אוונס, מוארת.