צבע הדעת – פרק 4 חלק א'

"ריין!" אנג'י צרחה בכל כוחה. אנג'י נפלה מגבו של ריין, נהדפה מכוח המכונית החזקה שהעיפה אותה מטרים לאחור. היא שמעה את ריין צורח מאחוריה מכאב ופתחה את פיה לקראת צעקה נוספת שלא הגיעה.
אנג'י התרסקה על הקרקע בחזקה בפיצוץ אבקתי של חול יבש. היא הרגישה בעצמותיה מוטחות פעם אחר פעם ברצפה הקשה בעוד התגלגלה והוטחה פעמים נוספות באדמה, היא הרגישה בעורה המוכה והשרוט ובדם הטרי שנזל על גופה, מעורבב עם החול החם והיבש. היא הרגישה בכאב הבלתי – נסבל שמכה בגופה כמו מכת ברק ובחוסר יכולתה לצרוח ולדבר, עד שראשה התרסק על הקרקע החולית.
אנג'י התגלגלה על האדמה בעיניים עצומות למחצה, נעצרת לבסוף על גבה. היא ניסתה לצרוח לעזרה, אך קול לא יצא מגרונה היבש. היא נותרה פצועה וחסרת הכרה על הקרקע הקשה.
………….
אנג'י לא הייתה בטוחה כמה זמן הייתה היא מחוסרת הכרה. היא פחדה לגלות שהיא תתעורר ביער חשוך ומפחיד, קפואה ואבודה בלילה מקפיא של קיץ, ואולי היא פחדה יותר לגלות שהיא בכלל לא תתעורר והכל סתם אשליה. נראה היה כאילו הכל קרה לפני חמש דקות, כל הכאב הרגיש טרי בדיוק כמו ברגע הפגיעה. הראש שלה כאב, כאב פועם ועצמתי שהרעיד את כל גופה שוב ושוב, מותיר אותה שכובה על הקרקע בעיניים עצומות בחזקה.
היא הייתה ערה כבר במשך דקות ארוכות, כל אחת דמתה לנצח ארוך ומייגע של כאב. היא החלה לשמוע את כל רעשי הדרך שגרמו לראשה להתפוצץ מכאב, הרגישה כל רעד במקום בו שכבה וכל קפיצה קטנה שגרמה לאנג'י לרעוד מעט ולהיאנק בשקט, בולעת את הצרחות בגרונה היבש. גם בעיניים עצומות, אנג'י יכלה להרגיש כל חבורה ושריטה שורפת שהתפרסו על גופה בעוד שיערה האדמוני כיסה את המכה הגדולה שהתפרסה על רקתה הימנית – מחוספסת, אדמדמה ומכוסה בהרבה דם יבש.
אנג'י לא ידעה איפה היא כרגע, היא לא זכרה כלום מאז שהמכונית פגעה בה ובריין. לפי כל הרעידות הבלתי-נפסקות, רעשי הגלגלים והרצפה הקרה והמתכתית היא שיערה שהיא בתוך משאית – מה שהיה מוזר. היא הייתה בטוחה במאת האחוזים שמה שפגע בשניים לא היה משאית.
היא לא ידעה אם היא לבד שם או שאולי ריין שוכב שם לידה – הכאב והפחד בפקיחת העיניים גבר על הסקרנות שלה. אנג'י עצמה את עיניה בחזקה ונאנקה בחוסר כוחות בזמן שרעד נוסף עבר ברצפה הקשה , מתענה במחשבה שאולי בגללה ריין .
למרות כל הרעש שהיה מסביבה, אנג'י הצליחה לשמוע צעדים קלים, מטיילים על הרצפה ונעצרים מידי פעם. היא שמעה לחישות עדינות שריסקו את תקוותה – לא, זה לא היה הקול של ריין.
"מסכן.." הקול שנקלט באוזניה של אנג'י היה נעים ועדין והאנחה שנפלטה אחרי כן הייתה עוד יותר עדינה, כמעט ילדותית בקסמה. "אמרתי לו לא להיות אידיוט. הוא לא הקשיב לי."
אנג'י הרימה את גופה מעט בעזרת אמותיה, מתעלמת מהכאב החד שעבר באמתה הימנית ובריאותיה, ופקחה עיניים
באיטיות. היא ניסתה למצוא את אותו אדם שלחש את המילים בזמן שהושיטה את ידה השמאלית רחוק ככל האפשר, מנסה לתפוס דבר מה שיעזור לה להתרומם.
נראה היה שהאדם מתעלם ממנה לחלוטין. ראייתה המטושטשת והמעורפלת נתנה לה רק לראות מרחוק גוף גדול שוכב על הקרקע, צבוע בצבעים חומים ואדמדמים, ולידו זז האדם, נקבה כנראה, בעלת עור כהה ויפהפה עוטפת את האדם השני בדבר לבן וארוך.
השניים היו דיי רחוקים ממנה, בכמה מטרים ארוכים, ואנג'י משכה את עצמה לכיוון הקיר הקרוב כמה שיכלה. שיערה האדמוני נפל על כתפה הימנית ובכל נגיעה בידה אנג'י עיוותה את פניה בכאב. היא ניסתה להקשיב לקולות הנערה הממלמלת ולקוות לסימן כלשהו מריין, עד שאנג'י פלטה אנקת כאב והיא הסתובבה.
גם ממרחק גדול ובראייה מעורפלת אנג'י לא יכלה להתעלם מהעיניים שלה – גדולות וחומות כמו שוקולד מתוק. פניה היו עטופות בהבעת סקרנות תמימה שכמעט גרמה לאנג'י לחייך וגבותיה הכהות היו מעט קפוצות מעלה בפליאה. הנערה קמה, מרחוק היא נראתה לה כה ארוכה ורזה, מחבקת דבר מה כהה צמוד לבטנה. היא צעדה לכיוונה, וככל שהתקרבה היא נראתה קטנה יותר ויותר – לא היה קשה להבין שהיא בסך הכל ילדה. היא לבשה חולצת טריקו שחורה שהייתה רחבה מידי על ממדיה ומכנסיים שחורים לחלוטין שנראו מקומטים מאוד.
אנג'י לא הבינה מה ילדה כה קטנה ותמימה עושה במקום כזה. הראייה שלה הצטללה וחשפה לעיניה הירוקות את עורה הכהה חסר כל הפציעות של הילדה. המחשבה של אנג'י נקטעה כשהילדה התיישבה צמוד אליה, מניחה את החפץ שהחזיקה בצד בזמן שבחנה את זרועותיה ופניה בזיק עצב קל.
"את בסדר?" השאלה הזאת קצת עצבנה את אנג'י. היא רצתה לצרוח עליה שהיא כנראה יכולה לענות על השאלה בעצמה, שכואב לה כל הגוף, שהיא כנראה נחטפה וכמעט נהרגה ושאולי חברה היקר נהרג בעצמו – ושבכלל, השאלה הייתה מיותרת ומטומטמת שרק אדם מטופש וחסר טאקט היה שואל, אבל מחוסר כוחות היא רק נדה בראשה בעייפות.
"אוף."
לעזאזל, היא החלה לעלות לה על העצבים.
הילדה תפסה בעדינות בידיה של אנג'י ומשכה אותה למעלה, מנסה להתאזן בכל רעד שעבר ברצפה המתכתית. אנג'י פלטה צעקה קטנה בזמן שהילדה משכה בידה הימנית והחניקה דמעות כאב בזמן שגררה אותה לקיר הקרוב. ברגע שידיה הקטנות של הילדה עזבו מזרועה אנג'י הביטה בה במבט זועם ופלטה קללה מהירה.
"סליחה." אף לא טיפת חרטה נשמעה בקולה של הילדה והיא התיישבה ליד אנג'י בחיוך ידידותי. "אני ג'ורדן. בוקר טוב-"
"ב-בוקר טוב?!" כאב חד וצורם אפף את ריאותיה של אנג'י. היא קטעה את עצמה ועצמה עיניים, מנסה להרגיע את הכאב בעוד הכעס מכלה את מחשבותיה. "מישהו מוכן להיות נורמלי לרגע אחד במקום הזה?!"
"טכנית, אנחנו בתנועה. זה לא בדיוק מקום." ג'ורדן הביטה הצידה בגיחוך בעוד אנג'י פלטה אנחת כעס רמה, דבר שגרם לג'ורדן לישר את מבטה לכיוונה ולצחוק בעליזות. "כשישנת נראית אדם יותר שמח-"
"את חלק מהאנשים שבגללם אני פה, נכון?" רעד רם ברצפה המתכתית גרם לכאב צורמני לבעור על כל אורך ידה הימנית של אנג'י והיא עצמה את עיניה ונשכה את שפתה, מקללת את עצמה ללא סוף ומכריחה את עצמה להתעלם ממנו כמה שניתן. "איפה ריין? מה עשיתם לו? איפה-"
"אל תכעסי. זה לא טוב לנשמה."
"הנשמה לא ממש מעניינת אותי כרגע, ילדה." אנג'י פלטה נחירת כעס וגלגלה את נחירה. "לעזאזל, את מוציאה אותי מדעתי-"
"אל תעלבי, את לא נראית אדם שיש לו ממש דעה משלו." ג'ורדן כיווצה את שפתיה והביטה מעלה, אצבעות ידה השמאלית מונחות על סנטרה – עד שלפתע שאפה אוויר בפליאה והביטה באנג'י בחיוך גדול. "כמו רובוט! אדיר!"
אנג'י לא הייתה אדם שנודע במיוחד ביכולת הסובלנות המדהימה שלו. היא נשכה את לשונה ועצמה עיניים, שואפת אוויר בניסיון עלוב להרגיש את רוחה הזועמת. היא תמיד כזאת מעצבנת?!
למרות הניסיונות הנשנים של אנג'י, היא לא יכלה להתעלם זמן רב מהכאב. כאשר קפיצה מפתיעה העיפה את אנג'י מישיבתה והטיחה אותה בחזרה בכאב על המשטח הקריר, מעביר רעד עוצמתי וצורם בעצמותיה ובמעלה עמוד השדרה שלה. אנג'י רצתה לצרוח, אך עצרה את עצמה וייבבה בדמעות כאב מעטות. היא נשענה מעט קדימה, משתדלת לא להישען על הקיר ככל שיכלה, ונגעה באמתה הימנית בעדינות, ממלמלת בכאב הברות לא ברורות ומחניקה ככל שיכלה את דמעותיה.
ג'ורדן הביטה באנג'י בפליאה קלה ומיהרה לחטט בכיסיה. "א-אני כל כך מצטערת!" היא גררה את גופה לכיוונה של אנג'י שישבה בגב מקומר ורק בהתה בידה בגוף רועד. "א-אני שכחתי!" במהירות ג'ורדן שלפה מכיסה גליל עבה של בד לבן ומעט שקוף. היא תפסה בקצה הבד ושחררה כמה מהשכבות אשר נחו על הגליל, שולחת ללא הפסק מבטים לכיוונה של אנג'י ולכוון הגליל כאחד. היא קרעה את הרצועה במיומנות עם שיניה והניחה את הגליל עצמו על הרצפה, נותרת עם רצועת תחבושת לבנה וארוכה.
ג'ורדן תפסה בזהירות במפרק ידה של אנג'י, מבקשת רשות במבט בעיניה הירוקות – אך ללא הועיל. אנג'י רק נאנקה ורעדה, לא מתייחסת בכלל לג'ורדן הצעירה. ג'ורדן חיטטה בכיסה, מוציאה קרש עץ קשיח אך דק, והניחה אותו בזהירות לכל אורך אמתה הימנית של אנג'י. היא החלה לעטוף את זרועה עם הבד – מהאצבעות ועד לסוף אורך האמה, וקשרה בחזקה את שארית הבד שנותר.
ג'ורדן נגעה בעדינות בגבה של אנג'י, נזהרת לה להכאיב יותר מידי. "אני חושבת ששברת משהו שם.. אני לא בטוחה מה." ג'ורדן סרקה את גופה של אנג'י במהירות, מחפשת אחר פצעים גדולים או נפוחים מידי, שיכולים להיות שבורים או נקועים. היא מיהרה לעטוף את קרסולה הימני של אנג'י כאשר הבחינה בכך שהוא הרבה יותר נפוח מהשני.
"אני חושבת שזה יספיק לבינתיים…" ג'ורדן מלמלה ופלטה אנחת עייפות קלה. "אין לי משהו שיעזור לשבר בגב או בצלע שלך – אני עדיין לא ממש בטוחה מה הנזק שספגת. זה הכי טוב שאני יכולה לתת."
"א-אני בסדר.. תודה." אנג'י השתדלה לא להביט בעיניה הגדולות של ג'ורדן וליטפה ברפרוף את אמתה החבושה. היא יכלה לראות מזווית עיניה את חיוכה הנעים של ג'ורדן ונשכה בעדינות את שפתה התחתונה.
עדיין כאב לה, אבל היא הייתה חייבת להודות שהרבה פחות. גם אם ג'ורדן לא עשתה את העבודה הכי טובה בעולם, זה עדיין עזר מאוד. כמובן שהיא לא הודתה בכך, היא שנאה להרגיש תלויה באחרים. כל כך שנאה את זה.
"יש לך מזל, זה בטוח." ג'ורדן גירדה בעדינות את שיערה הסבוך והשחור. "ריין ג'ונס במצב הרבה יותר גרוע-"
"ר-ריין?! איפה הוא?!" אנג'י קיללה את עצמה עשרות פעמים בראשה. איך היא שכחה ממנו בכזאת קלות?
ג'ורדן הצביעה לפינה מרוחקת במשאית. אנג'י פערה את עיניה שנזכרה באותה גופה ששכבה שם כל הזמן הזה, שלא עניינה אותה בכלל. "אני דיי בטוחה שהוא עדיין חסר הכרה. המכונית דיי כיסחה אות-"
"אני צריכה לראות אותו."
אנג'י תפסה בכוח בקירות הקרירות ומשכה את עצמה למעלה, בולעת את כל הכאב במאמץ ונושכת את שפתה בניסיון להתעלם ממנו כמה שאפשר. היא צלעה בעדינות והתקדמה לעברו בזמן שג'ורדן קמה והלכה אחריה, מדברת בלי הפסקה למרות שאנג'י לא הקשיבה כלל.
היא הרגישה מטומטמת, כל כך מטומטמת. הבחור הזה כנראה הציל את החיים שלה והיא שכחה ממנו לגמרי. יותר גרוע – היא כמעט התיידדה עם האנשים שגרמו לכל זה לקרות!
אנג'י חייכה מעט כשראתה את ריין, למרות מצבו הגרוע. כל זרועותיו היו מכוסות בחבורות סגלגלות ובחתכים ארוכים ואדומים. הקרסול השמאלי שלו היה חבוש וכך גם מפרק ידו השמאלי. הגופייה השחורה שלו נקרעה לגמרי ונחה לידו בעוד שרוב חזהו היה עטוף בבד הלבן. על פניו היו מעט שריטות אדמדמות ועיניו האפורות היו עצומות, כמעט בשלווה.
אנג'י התיישבה בזהירות לידו, נזהרת לא לפגוע בעצמה או בו, והביטה בריין בעצב. היא הזיזה צרור שיער שחור מפניו, חושפת עוד שריטה ארוכה שנמתחה על רוחב מצחו ונשכה את שפתה התחתונה בחרטה. הוא קיבל את רוב המכות והיא עוד הרגישה שיש לה זכות להתבכיין על הבעיות של עצמה. תינוקת בכיינית שכמוה.
"אני באמת מצטערת." קולה של ג'ורדן נשמע מאחוריה, והפעם נשמעה בו חרטה. "אני אמרתי בלי סוף למייק שנדבר אתכם בדרכים לא אלימות, אבל הוא לא הקשיב לי!-"
"התכנית הייתה לחטוף אותנו?" אנג'י לא סובבה את ראשה והביטה בג'ורדן. היא המשיכה לסרוק כל פצע בגופו של ריין והרגישה את הזעם נבנה בתוכה. ג'ורדן ייבבה כאילו עמדה לבכות והשפילה את ראשה. "ל-לא בדיוק.. א-אני-"
מה את עושה פה בכל מקרה? למה את לא עם אח שלך עכ-"
"הוא היה צריך לאסוף חבר שלו או משהו כזה ורציתי לוודא שאתם בסדר." אנג'י הסתובבה לכיוון פני הילדה. עיניה החומות הביטו באנג'י בעצב ובתחינה שגרמה לצביטה קלה בליבה. "אני נשבעת."
אנג'י נאנחה וחזרה להביט בריין. היא לקחה את הגופייה הקרועה שלו וכיווצה אותה בעדינות לכדור שהניחה מתחת לראשו. "אני רוצה לשמוע את כל האמת עכשיו." אנג'י סובבה את גופה כך שתשב מול ג'ורדן. היא הביטה בה במבט קר שגרם לעליצות מסיימת לחזור להבעת פניה של הילדה. "ברור?"
גיחוך קל נפלט מפיה של ג'ורדן והיא לקחה מחברת גדולה והניחה אותה על רגליה. המחברת הייתה עבה, מכוסה בעור חום שנראה אינו נעים למגע וממרחק ניתן היה להבחין בדפים המצהיבים. "מזל שיש לנו הרבה זמן לשרוף."