צבע הדעת – פרק 3 חלק ב'

הייתה זאת כבר שעת צהריים נעימה. השמש עמדה באמצע השמיים והזהירה את התושבים מפני יום חם ומייגע שעומד להגיע ביחד עם עוד רבים נוספים אחריו. העצים הגבוהים בשדרה הארוכה המרוצפת באריחים כתמתמים היו גבוהים ויפים, והגנו על כמה גוזלים מהחום הרב עם שלל עליהם הירוקים. בשמיים שלטו חבורות רבות של ציפורים צבעוניות ומצייצות, שחתכו את האוויר בהנאה, נהנות ביום שליו ומחיפוש נעים אחר מזון.
קווין ישב שם, על ספסל קצר ומעופש בצבע חום כהה ששכן ליד הטלפון הציבורי הגדול והכתום. שיערו הבלונדיני המלוכלך נצץ באור השמש ונראה בהיר יותר מבדרך כלל ועיניו החומות בהו בציפייה בכביש הרחב והשומם.
הוא ישב שם במשך שעות, על אותו ספסל מעופש, מחכה לחברו הוותיק. הוא הספיק בזמן הארוך לאלתר תחבושת לרגלו הימנית ותחבושת שתשמור על ידו השמאלית צמודה לחזהו, כדי שלא תזוז ותכאיב לו עוד יותר, ולהתקשר לחברו פעמים רבות נוספת אך להתחרט על כך מיד וישר לנתק. רוב הפצעים הקטנים בגופו הספיקו להחלים ולהיראות ישנים ומלוכלכים, מכוסים במעט דם יבש ואדמדם, בעוד שרוב החבורות הכחולות ושטפי הדם בידיו השריריות נותרו כמעט ללא שינוי – אולי קצת פחות כואבות.
היה כה חם בחוץ, שקווין הסיק שהקיץ כבר הגיע – אולי זה היה מסביר לו איך ברחוב כה ארוך, מלא בתים ישנים ומיוחדים, לא עברה נפש אדם יחידה כבר כמעט 12 שעות, או כל מכונית קטנה ומפוברקת. אם היו שואלים אותו, הוא היה מת לחיות במקום כזה – ישן ומשפחתי, אחת שאפשר לחיות בו בעליזות ובצניעות. הוא רק יכל לדמיין את הקיץ הנהדר במקום שכזה – ילדים רבים, לבושים בבגדי ים ובבגדים קצרים, רצים להם על המדרכות בצחקוקים עליזים בעוד אימהות הלבושות שמלות נעימות הולכות אחריהם – מפטפטות בקול רם על השגרה הנעימה. הוא יכל לדמיין ילדים צועקים זה לזה בעוד הם רוכבים באופניים בצבעים בולטים, לוחצים בלי הפסקה על הפעמון וצוחקים להם ואפילו נער ונערה – לבושים בבגדים קצרים ונינוחים המתאימים לעונה החמה – יושבים להם על גדר עבה ומדברים להם בזמן שאוכלים גלידות בגביעים ארוכים ויפים.
קווין תמיד אהב חום וקיץ, ומגיל צעיר הייתה זו העונה האהובה עליו. מגיל צעיר קווין נהג לעזור בחווה של משפחתו, לטפל בחיות ובכל מה שאי פעם הוריו ביקשו ממנו. הוא היה נוהג בכל בוקר לפתוח בטריקה ובחיוך תמים על הפנים אל דלתות החווה, רץ בחיפזון ובהתלהבות אל כל החיות האומללות שברחו ממנו בשנייה שהגיע לשם, ונותר לשחק עם הכלב עד שביקשו ממנו שיעזור במטלה נוספת.
החום הזה, בשונה מכל שאר ימי השנים, היה מעיק ונוראי. היה קשה לו לסבול את השקט הכבד, את השמש החמה ואת חוסר האווירה המשפחתית באוויר. עכשיו, אחרי שאיבד את אמו ואחיו היקרים בשריפה ואיבד את כל רכושו ורכוש משפחתו בידי ג'ון הנורא באותו ליל קיץ מעיק, לא היה בטוח שיוכל לאהוב פעם נוספת את הקיץ כמו שאהב פעם.
צלצול קולני העיר את קווין ממחשבותיו וגרם לו להסיט מבט אל הטלפון הציבורי הכתום. דבר ראשון שעלה בראשו היה המחשבה אם בכלל אפשרי להתקשר לטלפון ציבורי ולמה שמישהו בכלל יתקשר לטלפון ציבורי – הרי הסיכויים שזה ייצא אותו אדם קטנים מאוד. לאחר כמה שניות של תהיה שהטלפון צלצל ללא הפסק התקווה הכתה בקווין – אולי זה חברו הטוב?
קווין מיהר לקום ולצלוע אל כיוון הטלפון הציבורי, שהמשיך לצלצל בקול רעשני ומעצבן ללא הפסק. הוא הרים במהירות את השפופרת והצמיד אותה לאוזנו. "מייק, זה אתה?"
"לא. זה נשיא ארצות הברית. מי אתה חושב שזה?"
קווין הצליח לפלוט גיחוך מפיו אך מיד השתתק. הוא פגע בחברו לפני שנים רבות ומאז לא דיברו, זה לא הזמן לצחוקים – במיוחד אחרי הטובה שנתן לו. "מצטע-"
"אני אגיע אולי עוד כמה שעות. עניין קטן צץ לנו, שייגמר בעוד חצי שעה לכל היותר." קולו של חברו קטע אותו, אך קווין רק בלע רוק והנהן לאוויר, למרות שלא היה שם אף אחד. "אני חושב שזה יכול לעניין אותך – או לא. לא ממש אכפת לי."
צביטה קטנה בליבו הכאיבה לקווין. הוא ידע כמה חברו עדיין כועס – ויש לו זכות מוצדקת לכך. הוא נאנח והביט הצידה, מרגיש לא ראוי להביט בשפופרת – כאילו חברו בעצמו היה שם. "אני מצטער, על הכל. אני לא יכול להודות לך מספיק."
"אנחנו נדבר על זה כשניפגש." קווין לא יכל לעצור את עצמו כשחיוך קטן עלה על פניו והוא הנהן לאוויר פעם נוספת. "אה, וקווין? תתרחק מאחותי. שלא תידבק במזל הנאחס שלך."
שנייה לאחר מכן, קווין לא שמע את קול חברו יותר – רק דממה בקו. הוא נאנח והחזיר את השפופרת למקום וחזר לשבת במקומו. מתכונן לעוד כמה שעות של ציפייה.
…………………………………

ריין רץ ללא הפסקה, הוא הפסיק להביט לצדדים מחשש שיאבד ריכוז ויפיל את אנג'י אתו. הוא החזיק ברגליה בחזקה, מוודא כל הזמן שהיא לא נופלת העצמה, והרגיש בזרועותיה העדינות והבהירות מלפפות את גרונו ומעט חונקות אותו. "אסור לך לאבד אחיזה," ריין הטה את ראשו למעלה בזמן שהמשיך לרוץ, מנסה ליצור קשר עין עם אנג'י – ספק אם בניסיון להרגיע אותה או את עצמו. "אנחנו חייבים לעוף מכאן, אבל נצליח רק אם נהיה רגו-"
"ריין, תיזהר!"
לשנייה אחת, הוא הצליח לראות את המכונית – מכונית גדולה ולבנה עם תא מטען גדול וחלונות קדמיים רחבים אשר דהרה לעברו בשיא המהירות. הוא אפילו הצליח לראות את הנער שנהג בה, אותו הנער שעקב אחריו כבר כמעט חודש שלם. הוא הצליח לראות את עיניו החומות מביטות בו בניצחון ובתעווה בזמן ששתי ידיו הכהות החזיקו בחזקה בהגה העגול והרחב וגופו רכן קדימה, לוחץ בחזקה על דוושת הגז.
אבל זה היה רק לשנייה אחת. וזה כבר היה מאוחר מידי.
גופו של ריין התנגש בחזקה בפגוש המכונית הקדמית, בפיצוץ של כאב שלא נגמר ובקול פיצוח מהדהד בעצמותיו. הוא צרח ועף אחורנית מההדף, מטיח את אנג'י על האדמה בזמן שהתנגשה במכונית בעצמה. ריין התגלגל על האדמה שהטיחה עוד ועוד חלקים בגופו, פולט אנקות כאב חלושות, עד שנעצר שכוב על גבו.
"ריין!" הוא שמע בערפול את אנג'י צורחת בכאב ואז משתתקת. הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו בזמן שגופה העדין של אנג'י נחבט באדמה וראשה נחבט ביחד אתה. שיערה האדמוני נשאר מוטל על הקרקע לאחר שקרסה על האדמה, חושפת לאור השמש שריטה רחבה שנמתחה מרקתה הימנית ועד ללחייה הימנית, ונותרת בדממה ללא כל סימן להכרה.
כל כך כאב לו, בכל כך הרבה מקומות בו זמנית. הידיים והרגליים שלו התמלאו בחבורות כחולות ובשריטות מלאות בדם וצווארו היה מכוסה בשריטות קטנות ואדומות. הגופייה השחורה שלבש הייתה מעט קרועה ומוכתמת בכתמים אדומים ולא בולטים במיוחד, אך גבו היה מה שספג את רוב הנזק.
כמעט כל אזור גבו היה מכוסה בשריטות ארוכות וכואבות ושטפי דם כחולים היו מפוזרים על כל אורך עמוד השדרה שלו. כתפיו, אשר לא היו מכוסות בבד החולצה, היו מלאות דם נוטף והפצע שהיה על גבו מהדקירה חזר לנטוף דם על גבו.
ראשו המסוחרר נח על האדמה ושיערו השחור התמלא בחול חום ובזיקי דם קטנים. עיניו האפורות ניסו לקלוט את אנג'י, מקוות שתתרומם ותקום, אך היא נותרה דוממת וללא תנועה. הוא ראה את אותו האדם שרץ אחריהם מאט את קצב ריצתו, עד שנוסף מדלג בנעימים לכיוון המכונית. הוא הצליח לראות נערה – לא, ילדה – רזה ושחומת עור עם שיער שחור מתולתל וסבוך ועיניי שוקולד גדולות ורחבות, מדלגת לה על המדרכה הארוכה. היא לבשה מכנסי ג'ינס לבנים וחולצתה טריקו כחולה שהייתה גדולה עליה בכמה מידות וכיסתה כמעט לגמרי את כל מכנסיה בזמן שהתקדמה במהירות אל המכונית שעצרה את תזוזתה ונכבתה לחלוטין, וממנה יצא אותו הנער.
הוא היה גבוה ממנה בהרבה, כמעט בחצי מטר, אך נראה כמעט זהה לה. היה לו אותו צבע עור שחום ויפה, אותו עיניים גדולות וחומות ואפילו אותו שיער – סבוך ושחור, אך בעיניו נראתה אותה הבעה שהיה לו לפני שהתנגש בו עם המכונית. כעס, תעווה ושנאה.
נראה היה שהילדה צועקת עליו, אך הוא מיד הצמיד אותה לחיקהו ולחש לה משהו, דבר שגרם לה להנהן באי רצון ולפתוח את תא המטען.
ריין ניסה להרים את גופו, אך ברגע שניסה להרים את ידו השמאלית כדי להיאחז בה הוא פלט צרחת כאב ארוכה. קללות ארוכות רצו בראשו בזמן שהניח את ידו חזרה על הקרקע וניסה להתרומם מעט בעזרת ידו השנייה, מנסה לקום מן האדמה בכאב גדול וללא הצלחה. "אנג'י!"
נראה היה ששניהם שמו לב אליו, אך דבר לא עזר בזמן שהנער הגבוה הרים את אנג'י המעולפת על ידיו והניח אותה בתא המטען של המכונית. דמעות חרטה מעטות חנקו את גרונו של ריין בזמן שנלחם בכאב וניסה לקום ולהילחם.
"חודש. חודש שלם חיכיתי לרגע הזה." הנער השחום שילב את ידיו וחיוך צחור עלה על פניו, בזמן שריין קרס פעם נוספת למטה, מתנשם ומנסה לא לצעוק. הנער הביט אחורנית לכיוון הילדה שעמדה ליד תא המטען וחלפו מבטי הסכמה בין השניים, דבר שגרם לריין להיאנק ולחשוש אפילו עוד יותר.
"ת-תעזבו אותה. היא לא קשורה לכל זה." היא נאנק בקושי וניסה להרים את עצמו פעם נוספת, חוסר האונים שלו גרם לנער לגחך. "אתה לא יודע כמה היא קשורה לכל זה, ואני לא הולך לוותר."
ריין הביט בילדה מרחוק, מתחנן בלי מילים שתשחרר את שניהם, אך כל מה שעשתה זה השפילה את מבטה ונכנסה חזרה למכונית.
"עכשיו תורך לבוא איתנו." ריין הרים את מבטו לכיוון הנער, שהיה עם רגל שלופה ומורמת מאחורי גבו, עומדת לפגוע בבטנו ולהכאיב לו עוד יותר. "חלומות פז."
בעיטה חזקה בבטנו של ריין גרמה לו לצרוח מכאב, לגרום לכל הפצעים בגופו ולכל הכאב שחש להתפוצץ בו בבת אחת. הוא עצם עיניים בחזקה והמשיך לצרוח בזמן שהבעיטות לא הפסיקו, עד קיבל מכה ישירה וחזקה לראשו. ריין לא הצליח שלא לעמוד בכאב יותר, והחושך סגר עליו.