פתאום דוגמנית – פרק 2 – חזרה הביתה

"לפחות עדן תשמח שיש לה אחות קטנה, היא תמיד חלמה על זה" אמרה אמא בדרך חזרה הביתה.
"אני לא אחות ולא קטנה. רק זה חסר לי, שעדן תתערב" הגבתי.
"אני סתם צוחקת, בטח יש איזושהי דרך להוכיח שאתה בן, איזשהו רישום. אולי תבדוק עם האוניברסיטה?"

האוניברסיטה! מרוב בלאגן שכחתי מהלימודים שיש לי היום. אבל הרי אני לא יכול להגיע ככה לאוניברסיטה, אף אחד לא יזהה אותי. אמא צודקת אני צריך לבדוק דבר ראשון שלפחות לאוניברסיטה אני רשום בסדר.
זה מה שחשבתי, אבל מה אני אגיד, שרשרת התקלות של היום הזה לא מפסיקה. כשהגעתי הביתה לא הצלחתי להתחבר לאוניברסיטה, וכשניסיתי להחליף סיסמא האתר אמר לי שכתובת המייל שלי לא מופיעה במערכת. רציתי להתקשר לאלון, חברי לספסל הלימודים, ולשאול אותו אם יש איזו בעיה עם אתר האוניברסיטה, אבל נדהמתי לגלות שכל אנשי הקשר בטלפון שלי נמחקו. ולא רק זה: הוואטצאפ שלי היה ריק לגמרי, בלי התכתבויות, ותיבת המייל שלי נעלמה. זה נראה כאילו מישהו מנסה למחוק כל זכר ממני!

פתאום ראיתי הודעה בטלפון. אולי בכל זאת מישהו זוכר אותי?
"שלום אפרת,
את מבולבלת עכשיו, אבל הכל יהיה בסדר.
זה לטובתך, תסמכי עליי.
פשוט תזרמי."
השולח היה מספר טלפון לא מוכר, וגם לא מצאתי פרטים שלו בטרו-קולר, ולא ראיתי תמונה בוואטצאפ שלו. היה לי ברור שזה ששלח את ההודעה הוא זה שאחראי למקרה המוזר שלי, אבל מי זה לעזאזל?

תוך כדי שאני הולך מתוסכל אני שמעתי את אבא ואמא מדברים מהחדר הסמוך:
"אבל איך אנחנו באמת יכולים לדעת שהבחורה הזאת היא אופיר?"
"תראה, דברים מוזרים קורים כאן, איך אתה מסביר את זה שהספח בתעודת זהות שלי השתנה?"
"אולי מישהו השתיל לך ספח אחר בלילה?"
"וזה שאופיר לא מופיע ברשומות של בית החולים? יש כאן משהו מוזר, ואתה לא יכול להגיד שזאת סתם חטיפה"
"ולך יש רעיון טוב יותר?"
"לא, אבל אני יודעת שזה אופיר. אני יכולה לזהות את הבן שלי."

תוך כדי השיחה נשמע צלצול טלפון, ואבא שלי ענה:
"הלו… אהה… כן אנחנו ההורים של אפרת… מה אמרת? כן זה באמת מוזר… כן זה אולי רעיון טוב… יודעת מה, היא תבוא עם אישתי, בארבע וחצי? (כאן אבא שאל את אמא) כן זה בסדר. תודה. מצטער על הבלבול. להתראות."
לא ידעתי על מה השיחה, אבל הייתה לי תחושה שאני הולך להסתבך עוד יותר. ובאמת, ההורים שלי באו אליי מיד ואמרו לי:
"אהה… התקשרו אלינו מתיכון קציר ואמרו לנו שמופיעה אצלם ברישומים תלמידה בשם אפרת גרינברג בכיתה י"ב אבל אף אחד מהמורים לא זוכר אותה. ו… הרי כרגע אין לנו כל כך מה לעשות עד שנדע מה קרה… אז חשבנו שכדאי שאולי בינתיים תנסה ללכת לתיכון עד שהעניינים יתבהרו, קבענו עם המנהלת והמחנכת שלך פגישת היכרות היום בארבע וחצי".
"בשום אופן!" התרגזתי, "אני כבר סיימתי עם התיכון הזה, אני לא חוזר לשם, ובמיוחד לא כבת!"
"יש לך איזה רעיון אחר? מה אתה רוצה? רק להסתגר בבית מעכשיו? מקסימום תהיה לך חוויה מעניינת עד שהדברים יסתדרו" אמרה אמא.
לא היה לי שום רעיון אחר, אז נאלצתי להסכים לבוא לפגישה, עם כמה שסלדתי מהרעיון.

אם כמה שרעיון הפגישה היה נראה לי רע, ההכנות לפגישה היו גרועות עוד יותר. אמא התעקשה שאני צריך ללבוש "בגדים נורמליים של תלמידת תיכון" לפגישה, ולכן היינו צריכים ללכת ביחד לקניות. גם בשביל הקניות אמא רצתה שאלבש משהו נורמלי, ולכן היא הוציאה מהארון של עדן כמה בגדים ישנים, "כאלה שעדן לא תשים לב שלקחתי", כמו שאמא אמרה. למזלי זה לא היו בגדים מביכים מדי, בסך הכול מכנסי ג'ינס (גם אם הדוקים יותר ממה שאני רגיל) וחולצת טריקו בגזרה קצת שונה מהחולצות שלי. כבר פחדתי שאמא תרצה שאלבש את אחת הגופיות של עדן.

"אני צריכה לכתוב משהו לעדן", אמרה אמא כשהיינו בדרך, "שהיא לא תופתע כשהיא תגיע הביתה". "די, אל תכתבי לה, מספיק גרוע לי גם ככה", עניתי.
"היא בכל מקרה תראה אותך כשהיא תבוא הביתה, עדיף שתהיה לה איזושהי הכנה" אמרה אמא ובלי לחכות לתשובה שלי כתבה לעדן שהיא נשארה היום בבית כי יש לי בעיה רפואית מאוד מוזרה והיא תופתע כשהיא תראה אותי בבית.

הקניות הלכו בסדר, אבל היו מביכות מאוד. בניגוד לבית חולים, עכשיו כבר אמא לא התייחסה למצב שלי כמקרה מוזר שצריך לבדוק אלא ניסתה לנראה כמו אמא ובת רגילות שהולכות לקניות, וגם אני נאלצתי לדבר על עצמי בלשון נקבה כשהיו אנשים בטווח שמיעה. הבגדים שקניתי עוד היו סבירים, בחרתי בגדים שלא שונים בהרבה מבגדי גברים, אבל השיחות עם המוכרות, המדידות בתא ההלבשה… כל זה הרגיש לי מוזר מדי. השיא הגיע כשאמא לקחה אותי לחנות הלבשה תחתונה, בנימוק של "הרי גם את זה את צריכה, וזה אפילו יותר דחוף".

בכל מקרה, כלום לא היה מביך כמו הפגישה עם המנהלת. כבר סיימתי תיכון מזמן ולגמרי לא התחשק לי לחזור אליו, ועכשיו אני חוזר ולא רק זה – אני חוזר כבת. תחושת הזרות שלי לגוף שנקלעתי לתוכו רק גברה כשנכנסנו לתוך בית הספר והבנתי שעכשיו אני שוב חלק מהעולם הזה, ועוד יותר גברה כשהתיישבתי מול המנהלת והיא סקרה את המראה שלי במבט בוחן. בשיחה הבנו ממנה שהיא מבולבלת לא פחות מאיתנו – מסתבר שאני מופיע כתלמידה בכל רישומי בית הספר – אבל אף אחד מהמורים לא זוכר שראה אותי אי פעם. אמא ניסתה לאלתר הסבר שעברתי בדיוק מתיכון אחר בעיר וכנראה שמשרד החינוך העביר את כל הרישומים שלי והמנהלת כנראה קיבלה את זה. אבל בכל מקרה, הדבר הכי מטריד הוא שהתברר שהנתונים שלי כתלמידה היו גרועים למדי – 3 יחידות במתמטיקה, 4 יחידות באנגלית, מגמת מדעי החברה, וציונים גרועים בכל הנ"ל. מי שלא הפעיל עליי את הקסם זה, לא מספיק שהפך אותי לבת ולא מספיק שהצעיר אותי ב7 שנים אלא גם יצר לי היסטוריה של בחורה סתומה, בניגוד מוחלט למה שאני באמת!

"תראי אפרת," אמרה המנהלת ביובש, "נראה שהיה לך לא פשוט בתיכון הקודם שלך, אבל כל התחלה היא הזדמנות חדשה, אנחנו נמצאים עדיין בתחילת השנה, זאת השנה האחרונה שלך בתיכון, ואני מקווה שתצליחי לשנות כאן כיוון".
"אהה… גם אני מקווה" ניסיתי למצוא איזה מוצא מהשיחה המביכה הזאת.
בדרך חזרה ראיתי כמה תלמידים שמשום מה עדיין היו בבית ספר, אולי באיזה תוכנית תגבור. תהיתי האם הם יהיו חבריי לכיתה החל ממחר. שיחקתי מבלי משים בשיער שלי וחשבתי על כמה עגום המצב שלי: הגוף שלי השתנה לגוף של בת, כל הרישומים עליי נמחקו, הפכתי צעיר בשבע שנים, אני נאלץ לחזור לבית הספר ונוסף על הכול לפי הרישומים שלי אני תלמידה סתומה, וגם אם שום דבר בראש שלי לא ישתנה (אני מקווה) ככה כולם בכיתה יתייחסו אליי מעכשיו. היתרון היחיד שלי זה שאני יפה. מטריד מאוד, אבל גם משהו.

חזרנו הביתה, ובבית הייתה לי מנוחה קצרה עד האתגר הבא: עדן.

"מה? אני לא מאמינה! אופיר! כלומר, אפרת! בואי ותראי את עצמך! אני לא מאמינה שיש לי אחות קטנה!"
התגובה של עדן הייתה גרועה כמו שציפיתי, ואפילו יותר. אחרי שאבא ואמא הסבירו לה, ואחרי שהיא התגברה על ההלם הראשוני והבינה שזה המצב, עדן נהנתה מאוד מהמצב.
"וואוו איזה יפה את! הלוואי שאני הייתי נראית ככה! אני לא מאמינה שאת יכולה להיראות כל כך טוב בתור בת, אפרת! אבל מה זה הבגדים המשעממים האלה? אני חייבת לקחת אותך לשופינג"
"די, נו, גם ככה קשה לי" ניסיתי להרגיע אותה בנואשות.
"נו, את סתם בשוק מהשינוי. חכי, אני אקח אותך לבילוי של בנות בקניון ואת תביני שהצטרפת למין השווה באמת. זה התפקיד שלי בתור אחות גדולה."

זה היה נראה שבניגוד לאבא ואמא לעדן לא היו חששות והיא לא התייחסה לרגישויות בעניין. מבחינתה הייתי עכשיו בת, אחותה הקטנה, וזהו. היא גם הייתה הראשונה שקראה לי בלשון נקבה גם בבית, וזה די הטריד אותי.
בסופו של היום נשכבתי לישון, עמוס וממוטט מכל אירועי היום. קיוויתי שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות.