פרק 9 – אתה רואה את זה?

קודם כל ולפני הכל:
אם זו פעם ראשונה שאתם קוראים את הסדרה אז תקראו קודם כל את הפרקים הקודמים ורק אז תכנסו לכאן. כדאי לכם :)
בכל מקרה, בקשות, שאלות, ביקורות לטוב ולרע ובעצם כל דבר שאתם רוצים להגיד לי לכתוב למטה. לא להתבייש!
אני רוצה להודות לכל מי שקורא ומגיב – אין עליכם
אז קריאה מהנה!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דצמבר 2011

סוף סוף יום רביעי הגיע, יום ההולדת של עמית, לאחר יומיים עמוסים בחוויות ובמחשבות.
ביום שלישי בבוקר, היום שבו אביו חוזר לארץ אחרי כמעט חודש, לא היה לעמית חשק בכלל לקום מהמיטה. הוא לא ישן כמעט כל הלילה. הוא התכוון לישון אבל הוא במשך שעות הוא ישב במיטה ושחזר את השיחה, אם אפשר לקרוא לזה כך, עם אימו, איך שהיא התפרצה עליו והוא יצא מהבית מתוך תחושה שהיא תצא אחריו ותתנצל, אך זה לא קרה. יותר מרבע שעה חיכה עמית מחוץ לדלת בתקווה שתצא מהבית, תישק לו על מצחו ותגיד לו שהיא בכלל לא התכוונה לצעוק עליו, ובאותו הרגע היה סולח לה וחוזר הביתה.
אחרי שראה שהיא לא מתכוונת לצאת הוא הלך. הוא לא ידע לאן הוא הולך, הוא לא חשב על זה בכלל. רגליו לקחו אותו למקום שהם רצו.
הוא נעצר אל מול דלת הכניסה של ניר. דלת ברזל אפורה שעליה שלט לבן קטן ועליו רשום: כאן גרים בכיף משפחת פרידמן. זה לא השלט הכי מקורי, חשב לעצמו עמית בכל פעם שבא לשחק אצל ניר, אבל זה עדיף על דלת עירומה.
הוא דפק על הדלת שלוש פעמים ולאחר שלא הייתה שום תשובה הוא החל לחזור לביתו בהליכה איטית שהתגברה לריצה כשהחל הגשם.
עמית פתח את הדלת העירומה כשכולו רטוב מכף רגל ועד ראש. אימו כבר לא הייתה במטבח, למעשה הוא לא מצא אותה בבדיקה הלא כל כך דקדקנית שעשה ועלה ישר לחדרו, פתח מזגן על חום, פשט את בגדיו הרטובים וזרק אותם לכביסה, החליף לבגדים נקיים ויבשים והלך לישון מוקדם מבדרך כלל.

לאחר נידנודים חוזרים ונשנים מאימו הוא קם לבסוף, התלבש, צחצח שיניים ונכנס למכונית יחד עם אחותו, שלא הפסיקה לדבר על כך שהיא חייבת אבל חייבת לקנות איפור לבובה שלה. לא היה לו מצב רוח ובמיוחד לא אליה. היא הייתה מאוד קרובה לקבל סטירה אבל נעמה הצילה אותה. לאחר חצי שעה של נסיעה וחפירות של עדן נעמה ביקשה סליחה מעמית. היא לא הסתכלה לו בעיניים. היא לא יכלה. היא ידעה שהיא לא התנהגה בסדר והיה לה קשה מאוד להודות בטעותה. היא לא רגילה להתנצל ולטעות, בדרך כלל זה התפקיד של אנשים אחרים בחייה.
עמית אמר שהוא סולח, למרות שזו אמת חלקית אבל הוא לא היה יכול להישאר אדיש למראה היד הרועדת על ההגה והדמעה הנופלת על לחיה של אימו. הם הגיעו לשדה התעופה באיחור אופנתי של חצי שעה. הם נכנסו לטרמינל והראשונה שהבחינה בגבר עם שיער שחור וזקן מגולח, עטוף במעיל עור הייתה עדן.
"אני רואה את אבא, אני רואה את אבא!" צעקה בשמחה והחלה לרוץ אליו. אסף שמע את הצעקות ומיד קם מהכיסא ונופף לעדן.
נעמה ועמית הגבירו את קצב הליכתם כאשר ראו את אסף מרים את עדן באוויר מסתובב, מוריד אותה לרצפה ומנשק אותה במצח.
כשהם הגיעו לאסף ולעדן עמית חיבק את אביו.
"וואו!" אמר אסף בפליאה, "איך גדלת. לא הייתי פה רק חודש וזה מרגיש כאילו עברה שנה."
נעמה עמדה בצד בשקט בחיוך. היא הסתכלה על ילדיה שואלים את אביהם שאלות רבות בנוגע למסעו וכמובן אם הוא הביא להם מתנות. לאחר כעשר דקות אסף התפנה גם אליה. הם התחבקו והיא לחשה לו באוזן "אנחנו צריכים לדבר, זה דחוף אבל לא עכשיו." אסף הרגיש את התקיפות בקולה ומיד הנהן.
הם יצאו מהטרמינל והלכו לבית קפה לאכול ארוחת בוקר מפנקת ולאחר מכן הלכו לראות סרט בקניון הקרוב.
הם חזרו הביתה בשעת צהריים, שמחים ומאושרים, חוץ מנעמה. ארשת פניה הייתה מיקס של דאגה וכעס. זו אמנם הייתה הפעם הראשונה לאחר הרבה זמן שהם בילו כמו משפחה אל הכל היה נראה לה מאולץ מידי. לפחות הילדים נהנו, חשבה לעצמה.
בערב אותו היום, כשהילדים כבר היו במיטות, קראה נעמה לאסף לבוא לחדר השינה.
הוא נכנס כשעל פניו חיוך ערמומי. "חכי עד שהילדים יירדמו. לא ידעתי שכל – כך התגעגעת אלי." קרץ
"אין לי מצב רוח לזה עכשיו אז אל תתחיל איתי." אמרה
"אז למה קראת לי?"
"כי אנחנו צריכים לדבר. על עמית." אמרה והשתתקה. בינתיים אסף נכנס למיטה לידה.
"תמשיכי" אמר.
"אתמול עמית שאל אותי על הצלקת שלו," התחילה לומר, "ואני לא ידעתי מה להגיד לו. הוא אף פעם לא שאל אותנו עליה ולא הייתי מוכנה לשאלה הזאת עכשיו אז פשוט התחלתי לצעוק עליו. אני לא יודעת מה להגיד לו." היא החלה לבכות. אסף הניח בעדינות את ראשה על חזהו וליטף את שיערה.
"מגיע לו לדעת," אמר אסף "פשוט עדיין לא עכשיו. הוא לא יבין. לעזאזל!, אנחנו לא מבינים."
שתיקה השתררה למשך זמן מה ולאחר מכן שב אסף לדבר. "די לבכות מתוקה שלי. זה בסדר. לעת עתה אנחנו צריכים פשוט לא לדבר על זה. בכלל. ואם הוא ישאל אז נחשוב כבר על משהו להגיד לו. ובזמן המתאים, כשיגיע לגיל המתאים אנחנו נספר לו את האמת."

עמית קם בבוקר התמתח ופיהק. הוא התלבש וצחצח שיניים והתכונן ללכת לבית הספר. לפתע הוא הרגיש בדבר לא מורגש. שקט. הבית שקט מידי. הוא ירד למטה לסלון וקפץ בבהלה.
"הפתעה!" צעקו אסף נעמה ועדן.
שולחן המטבח היה עמוס במתנות וחטיפים וגם בעוגת שוקולד אישית שאליה נר עם הספרה תשע.
עמית היה המום. המילה היחידה שהצליחה לצאת לו מהפה הייתה תודה.
"עכשיו בוא כדי לכבות את הנר" אמרה עדן.
הם נעמדו סביב השולחן. העוגה הייתה מונחת בראש השולחן, המקום הכי מכובד, ושם עמית עמד.
"אל תשכח להביע משאלה." לחשה באזנו אימו.
המשאלה שביקש היא לדעת איך הוא קיבל את הצלקת.
בבית הספר בשיעור מחנך הכיתה חגגה לו יום הולדת. הם אכלו מהעוגה שנעמה הכינה, ברכו אותו ושרו לו שירים. כשלילה באה לברך אותו היא נתנה לו חיבוק, אמרה לו מזל טוב וחזרה לשולחן. עמית היה קצת המום אבל זה היה לו כיף. הוא חייך.
לאחר החגיגות גלית ביקשה מכולם לחזור למקומותיהם.
"ועכשיו," החלה גלית לדבר "אני רוצה לעשות טוויסט של 180 מעלות ולדבר אתכם קצת על אקטואליה, ליתר דיוק על מה שקרה היום לפני תשע שנים."
הכיתה השתתקה. כולם בהו בגלית וחיכו שתמשיך. זה היה מחזה נדיר מאוד אז גלית ניצלה את זה והמשיכה לדבר.
"אז היום לפני תשע שנים נעלם ילד. לילד קראו עמית, כמוך" אמרה והסכלה על עמית. "הפעם האחרונה שמשהו ראה אותו הייתה בפיצוציה כאשר קנה מסטיקים, ומאז נעלמו עקבותיו. אף אחד לא יודע מה קרה לו, האם הוא בחיים או לא."
הכיתה, שכנראה עדיין התענינה מהסיפור המשיכה להקשיב בדמת אלחוט.
"למה אני מספרת לכם את זה?" שאלה גלית
"כדי שלא נסמוך על אנשים שאנחנו לא מכירים." אמרה לילה
"נכון מאוד," השיבה גלית. "אתם צריכים להבין שיש המון אנשים בחוץ שהיו שמחים לפגוע בכם. אסור לכם לבטוח באיש. לא לקחת שום דבר ולא להיכנס למכוניות של אחרים. כמו שאמרתי אף אחד לא יודע מה באמת קרה לעמית אבל יכול להיות שאם הוא היה נשמע לחוקים האלה אולי לא היה קורה לו כלום והוא היה חוזר הביתה בריא ושלם." הכיתה החלה להרעיש וגלית השתיקה אותם. "בכל מקרה, אני מעבירה לכם עכשיו את תמונתו האחרונה שצולמה."
התמונה עברה מילד לילד, משולחן לשולחן ובסופו של דבר גם הגיעה ללילה. התמונה הייתה באיכות גרועה. לא כל כך גרועה שאי אפשר להבחין בילד העומד לו בגן המשחקים אבל לא מספיק טובה כדי לראות תווי פנים ברורים. אפשר היה לראות את שיערו השחור, את עיניו אפו ופיו אבל כל אלה היו מרוחים ומטושטשים.
לילה הסתכלה בתמונה ולאחר מכן הסתכלה על עמית ושוב פעם על התמונה ושוב על עמית.
"עמית," אמרה לילה "תסתכל רגע על התמונה." עמית עשה כמבוקשה והסתכל על התמונה.
"אתה רואה את זה?" שאלה
"רואה את מה?" השיב
"את הדמיון."
"איזה דמיון?" שאל
"נו באמת, אל תגיד לי שאתה לא רואה קצת דמיון בינך לבינו. למרות שהתמונה מטושטשת אני יכולה להבחין בדמיון."
עמית הסתכל על התמונה "אולי השיער שלו קצת דומה לשלי זה הכל."
"תסתכל על התמונה טוב." פקדה עליו
"אני מצטער אני לא יודע מה את רואה שאני לא זה שהשיער שלו גם שחור לא אומר שהוא דומה לי!" אמר בתקיפות.
"ומה עם זה ששמו כמו שלך?, או זה שהוא נעלם בתאריך שאתה נולדת?, זה לא נראה לך מוזר?"
"סתם צירף מקרים" אמר בביטול וקם בהישמע קול הצלצול.
לילה פלטה אנחה "אני מקווה שבסופו של דבר תשים לב." מלמלה לעצמה.