פרק 7

נקודת מבט של אדל-
כשמישהו זר מזמין אותך בחושך, להסתובב איתו במקום חדש ולא מוכר. את בדרך כלל אמורה לסרב בנימוס ולברוח מהר.
אבל הפעם, אני לא יודעת מה קרה שם. הרגשתי כלכך בטוחה עם הילד הזה שפגשתי, הרגשה שלא חוויתי כבר הרבה זמן. חוץ מזה, הוא הילד הראשון שפגשתי מאז שהגעתי לפה. התגעגעתי כלכך לחברת אנשים בגילי.
אז מבלי לחשוב פעמיים עניתי בחיוב, כשהוא שאל אותי אם "בא לי להסתובב קצת".
הלכנו למקום מואר יותר, לגן שעשועים אני חושבת. הזיכרון שלי עדיין לא הסתדר במלואו.
ישבתי על אחת הנדנדות, והתחלתי להתנדנד מעט. הוא ישב נדנדה לידי והתחיל לקשקש לעצמו.
לא ממש התרכזתי בדבריו, היה לי קצת קשה. לפתע הכה בי כאב ראש חזק, והתמונה שנשקפה מעיניי התחילה להתעוות. ההרגשה הייתה כאילו עשרים קטרים צופרים בראשי. ניערתי את הראש, השתדלתי להסתכל למעלה. לנסות להעביר את ההתקף. נשמתי עמוק כמה נשימות, ולאט לאט זה נעלם. התקפים כאלה קורים לי המון בתקופה האחרונה, מאז התאונה אני פשוט לא שולטת בזה.

הוא לא שם לב למקרה, במזל. הסתכלי לעברו, כדי שלא יבחין בזה שאני לא מרוכזת בדבריו.
"ומה איתך? ספרי קצת על עצמך…" זה המשפט היחידי שהצלחתי לקלוט ממנו. "אז, אני חדשה פה. עברתי לכאן מאנגליה, אבל אני נולדתי בישראל" התאפסתי על עצמי, והצלחתי להוציא משפט שלם מהפה. המשכתי לספר לו עליי, בדיוק כמו שביקש. אבל ככל שהמשכתי לספר על עצמי, הבעת פניו השתנתה יותר ויותר לרעה. הוא נראה כאילו בשוק, לא מאמין לדבריי. "קרה משהו?" שאלתי "לא… כלום" הוא אמר ונתן לעצמו סטירה על הלחי. "למה אתה מרביץ לעצמך?" צחקתי "כלום כלום" הוא צחק גם וניגב את הזיעה ממצחו. אין לי מושג מה עובר עליו, הוא נראה כלכך לחוץ. אני מקווה שזה לא משהו שאמרתי.

נקודת מבט של עופרי-
נכנסתי לחדרי בסערה. סגרתי את הדלת אחרי בלחץ ופתחתי את המחשב.
הקלדתי את השם "אדל כהן" בפייסבוק. ניסיתי לבדוק אם אני צודק, אם זאת באמת היא.
הדברים שהיא אמרה, לא באמת שכנעו אותי שזו אותה אדל שאני מכיר. למרות הקול המוכר, הפרצוף שלה, ודרך ההתנהגות הכלכך מוכרת וידועה. הייתי חייב לבדוק אם זו באמת היא.
דף הפייסבוק נטען לכמה שניות, ופתח את עמוד הפייסבוק של אדל.
הסתכלתי על התמונות שלה, הופיע שם פרצופה של אותה ילדה שדיברתי איתה לפני כמה דקות. כל התמונות שלה צולמו במקומות הכי מוכרים לי בעולם, בסביבה של בייתי בלונדון.
בלעתי את רוקי, ושפשפתי עיניי. ניסיתי להכחיש, 'אין מצב שזו אותה אדל' אמרתי לעצמי.
הסתכלתי על אחד מהסטטוסים שהיא כתבה לפני שלוש שנים בערך.
'מתגעגעת אליך בלאדר!' היא כתבה ותייגה את החשבון שלי, שכרגע אין לי גישה אליו.
ברגע שקראתי את זה, היה ברור לי שזאת היא. בשם "בלאדר" רק בנאדם אחד היה יכול לקרוא לי, וזאתי רק אדל.
ירדתי למטבח, לשתות מים. ניסיתי לנשום עמוק ולהפסיק להיות בלחץ. מצד אחד, זה טוב שהיא כאן. כי אני ממש התגעגעתי. מצד שני, אני לא יכול להתמודד עם תחושת האשמה פעם נוספת. אני לא יודע מה לעשות כרגע, אני מתחרפן פה.