פרק 7 – פשוט תיסעי ותשתקי

קודם כל ולפני הכל
אם זאת הפעם הראשונה שלכם תקראו קודם את הפרקים הקודמים ורק אז תחזרו.
פידבק חיובי ושלילי, שאלות, בקשות או כל דבר אחד לכתוב בתגובות ואשמח לקבל כמה שיותר מהן.
כמו כן, שם הפרק הוא משפט מתוך הפרק עצמו אז בתגובות תרשמו מה היה המשפט שלפי דעתכם צריך להיות בכותרת.
אני רוצה להודות לכל מי שקורא ומגיב.
חשוב מאוד!!!!!!! – בפרק 4 יש טעות שתיקנתי אותה. השנה היא לא אוגוסט 1993 אלא היא אוגוסט 1994. חשוב מאוד אז קחו לתשומת לבכם.
אז תודה וקריאה מהנה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אפריל 1992

גשם חזק היכה על מכונית הסובארו הלבנה. הווישרים התקשו לעמוד בקצב טיפות המים ודפנה התקשתה לראות אפילו כמה מטרים לפניה.
עמית ישב במושב הקדמי לידה. מכונס בעצמו. הוא היה רטוב מכף רגל ועד ראש. למרות החימום היה לו קר, קר מידי.
הוא הוריד את נעלי הספורט שלו, הרים את רגליו למושב וכיסה את בירכיו בידיו כדי להתחמם. הוא היה מכורבל כמו כדור.
בינתיים הוא כבר הספיק להרטיב את המושב ודפנה הייתה בטוחה שמחר כל האוטו יסריח מריקבון ושהיא כנראה תצטרך להחליף ריפוד.
הם נסעו כבר כמעט רבע שעה ואף אחד מהם לא פצה הגה. לפני שנסעו הספיקה המורה חווה להגיד לה שהוא נפל במדרגות ושיש לו פציעה חמורה מתחת לעין ימין ושכדאי שהיא תיקח אותו לראות רופא.
יופי. היא חשבה לעצמה. מאיפה היא תצליח למצוא רופא ביום שישי. למזלה היא שומרת קשר עם כמה מלקוחותיה והיא נזכרה שלד"ר בלייכמן יש מרפאה בביתו.
מהר מהר היא התקשרה אליו והתחננה שיעזור לה. הוא אמר שיעזור בשמחה, רק שתביא אותו אליו עד שתיים כי אחרי זה הוא כבר לא בבית.
הרמזור כמעט התחלף לאדום, דפנה סחטה את דוושת הגז. המכונית עשתה רעשים מוזרים וזינקה קדימה בשיא המהירות והם כמעט עברו באדום, רק כמעט. השעה הייתה אחד וחצי והיא לא התכוונה להגיע אחרי שתיים. כל דקה חשובה.
"אני יכולה להבין מה קרה?" שאלה דפנה
"נפלתי במדרגות, אמא" אמר עמית בלחש
"בסדר, אבל למה אתה רטוב?"
"כי ירד גשם."
"אז למה לא נכנסת פנימה?"
"נו די אמא!" צרח, "מה את חוקרת אותי עכשיו פשוט תיסעי ותשתקי!"
עמית השתתק הוא מיד הבין מה אמר וכמה שזה היה לא במקום אך כבר היה מאוחר מידי. אימו עצרה את הרכב בצד הדרך וסטרה לו כל כך חזק שכף ידה נטבעה בלחיו השמאלית. דמעות החלו לזלוג בעיניו וטפטפו כמו הגשם שהכה על החלון. דפנה לא אמרה מילה היא פשוט המשיכה לנסוע. עמית חש שהיא מאוכזבת ממנו. הוא ידע שהסטירה הגיעה לו. היא אף פעם לא סטרה לו אך מצד שני הוא אף פעם לא צרח עליה כמו עכשיו אז זה נראה לו אמצעי הענשה מתאים.
לאחר דקה של שקט הדממה נשברה.
"אני יוצאת מהעבודה מוקדם, עוזבת את נועה אצל חברה נוסעת כמו מטורפת לרופא שבקושי יש לו זמן לטפל בך וזאת התודה שמגיעה לי? זה נראה לך פייר?"
עמית המשיך לשתוק אבל הוא ידע שהיא צודקת. כל חייה היא מטפלת בו ובנועה ועובדת קשה כדי שלא יחסר להם דבר. הוא לא היה צריך לצעוק עליה אך הוא לא רצה גם לספר לה את האמת.
דפנה פנתה פניה חדה לרחוב חד סטרי ומשם עוד פניה חדה לחנייה. השעה הייתה רבע לשתיים והיא קיוותה שד"ר בלייכמן עדיין יוכל לקבל אותם.
היא דפקה בדלת המרפאה ורק בפעם השלישית גבר גבוה עם משקפיים פתח להם את הדלת. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס משופשפים וחלוק גדול ולבן עם כיסים רבים. ראשו הקטן היה נטול שיערות ופניו חרושות קמטים.
"אתה בוודאי עמית," אמר בחיוך "בוא תתיישב שם." הוא החווה בידו לעבר המיטה.
עמית ביצע את הוראותיו ודפנה התיישבה על כיסא שחור מרופד בפינת החדר. הד"ר הלך לכיוון המיטה כשבדרך אסף שתי כפפות לבנות. הוא לבש אותם והתיישב גם הוא על כיסא שחור מרופד, לפני עמית. הוא החל בדק את שאר גופו. שריטות ופצעים יבשים כיסו את גפיו אך משלא מצא משהו רציני הוא עבר לחתך מתחת לעין הימנית.
הוא החל לנקות את הפצע ובמשך כל הבדיקה עמית לו נע. לאחר מכן הד"ר הספיג כוהל על בד וניקה את הפצע. כאב חד פילח את גופו הקטן של עמית כאשר כוהל נגע בבשרו החשוף. דמעות החלו לנזול שוב והוא התאמץ להשאיר אותן פנים אך הוא לא יכל להילחם בהן יותר, אך הוא לא זז אפילו סנטימטר.
לאחר מכן קם הד"ר מהכיסא, זרק את הבד ואת הכפפות לפח וסימן לעמית שהבדיקה נגמרה. עמית צעד לעבר אימו בעודו מוחה את הדמעות.
"קודם כל היית גיבור עמית ולכן תקבל סוכריה גדולה על מקל!" אמר הרופא. עמית חייך בפעם הראשונה היום.
"בכל מקרה," המשיך "טוב שהגעתם אליי. הפצע היה מזדהם אם לא הייתי מנקה אותו והמצב היה יכול להחמיר. אין צורך לתפור את החתך, פשוט לתת לו להתאחות לבד"
קריאת אנחה נשמעה מדפנה אך הרופא כחכך בגרונו והמשיך.
"למרות שנזק משמעותי אין, תישאר לו שם צלקת לכל החיים."