פרק 4 – השארתי לו מזכרת

קודם כל ולפני הכל,
אני רק רוצה להזכיר שזה פרק מס' 4 לכן אם זו פעם ראשנה שלך תקרא קודם את הפרקים הקודמים ורק אז תחזור לפה. אני רוצה להבהיר שזה המשך ישיר של הפרקים הקודמים.
אני רוצה שתגיבו לטוב ולרע, דרגו, שתפו, שאלו שאלות קיצר תעשו מה שבאלכם.
ודבר אחרון כמו שאתם רואים השם של הפרק הוא משפט מתוך הפרק עצמו, אז תרגישו חופשיים לכתוב בתגובות מה היה המשפט החזק בפרק הזה בשבילכם או מה אתם חושבים שצריך להיות השם של הפרק.
תודה וקריאה נעימה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אוגוסט 1994

"אה?, אתה אוהב את זה יחתיכת חצוף!"
התינוק הרגיש את כף היד של אביו מתלבשת בצורה מושלמת על לחיו. מעוצמת המכה עפו שתי השניים הקדמיות. הוא החל לבכות ודם נזל מפיו, הבכי הלך וגבר ואביו לא היה יכול לסבול את זה. גם השכנים החליטו שזה כבר יותר מידי.
סירנות של ניידות משטרה החלו להדהד ברחובות השכונה השקטה. הגבר כמובן שלא חש בדבר, הוא היה עסוק מדי בלסתום את פיו הצורח של תינוקו ביד אחת ולגמוע עוד בקבוק וודקה ביד השנייה.
דפיקה נשמעה על דלת הכניסה המתפוררת. "כאן משטרת ישראל," אחד השוטרים קרא "שמי הוא אלון והשם של שותפי הוא יוסי, אנחנו שומעים שאתה שם אדוני, בוא ותפתח לנו את הדלת או שנפרוץ בעצמנו"
"למה אתם צריכים להיכנס?" שאל הגבר. קולו נשמע גבוה והוא התקשה לדבר בשטף.
"קיבלנו דיווחים שיש כאן התעללות בילדים" אמר יוסי. "זאת הזדמנות אחרונה שלך לפתוח לנו אחרת אנחנו נכנס בכוחות עצמינו"
"ומי בדיוק התלונן עלי?"
"אנחנו לא מחויבים לספר לך שום דבר אדוני וכדאי מאוד שאתה מתקרב עכשיו לדלת כדי לפתוח לנו, על תבחן אותי!" הפעם קולו של אלון היה אסרטיבי יותר.
השוטרים התלחששו ביניהם – אחד, שתיים, שלוש – דלת העץ נחצתה לשניים כאשר השוטרים בעטו בה.
הם נכנסו פנימה. החדר הסריח מאלכוהול ומסגריות, הכל היה אפוף עשן. הם התקדמו ועברו את המטבח. בקבוקים רבים היו על השיש, בתוך הארונות הפתוחים וכמה מהם נשברו לרסיסים על הרצפה. הם התקדמו בעקבות קולות הבכי המתחזקים עד שהגיעו לחדר השינה.
המיטה הייתה ריקה – ללא סדין או שמיכה, רק כרית אחת קטנה ללא ציפה. המיטה הייתה מוכתמת בדם, דם ישן שכבר התקרש וגם דם חדש, טרי. שלולית גדולה של דם סמיך שעוד לא הספיק להיספג בבד הייתה מתחת לתינוק. הוא היה ישוב בכף ידו של גבר עם שיער אפור ארוך ומשקפי קריאה. הגבר היה לבוש בגופיית סבא ובתחתונים. בידו האחת החזיק את התינוק הבוכה ובידו השנייה החזיק אולר שוויצרי. בקבוק וודקה חצי ריק עמד על הרצפה.
השוטרים נכנסו והגבר הידק את הסכין לגרונו של בנו.
"תוריד את הסכין אדוני!" אמר אלון "אף אחד לא צריך להיפגע!"
"הילד הזה אשם בכל!" צעק הגבר
"איך קוראים לך אדוני?" שאל יוסי בנימת קול רגועה.
"קוראים לי בני," אמר "והילד הזה הרג את אמא שלו, הוא השטן בהתגלמותו, ומגיע לו למות!"
בני החל לבכות. ראו שהוא שתה הרבה, השוטרים יכלו להריח את האלכוהול מפיו ברגע שהוא דיבר.
"עכשיו אני אתן לו את מה שמגיע לו!" צעק והידק את הסכין לצווארו של התינוק.
"רגע בני, בוא נחשוב על זה"
"אין יותר מה לחשוב," אמר תוך כדי בכי "שנה וחצי חשבתי על זה."
בני הסתכל מעלה, אל התקרה והחל למלמל דברים. השוטרים ניצלו את ההזדמנות וקפצו על בני ונטרלו אותו אך לא לפני שהסכין חתכה את עורו הרך של התינוק בדיוק מתחת לעינו הימנית.
בני שכב על הרצפה על בטנו, אזוק בידיו מאחורי הגב. אלון לקח את בני לניידת ויוסי לקח את את התינוק המדמם.
מד"א הוזעקו למקום וגם שירותי הרווחה.
"בואי לפה תמי" קרא אחד השוטרים
"שלום שמי תמי ואני משירותי הרווחה" אמרה לבני "אנחנו הולכים לקחת את הבן שלך…"
"מצוין!" קטע אותה בני "אני לא רוצה שום קשר איתו, מצדי הוא יכול גם למות" צעק.
"בסדר," אמרה תמי "יש לי רק עוד שאלה אחד אלייך"
"מה את רוצה?"
"בחיפוש שנעשה בביתך לא נמצאו שום מסמכים הקשורים לילדך, האם יש לו בכלל שם?"
"לא." בני השפיל את מבטו "מעולם לא הספקנו לבחור."
תמי נדה בראשה. היא החלה ללכת לכיוון הפרמדיקים ומלמלה משהו לעצמה.
"היי, שרותי הרווחה, תחזרי רגע אני רוצה להגיד לך משהו"
תמי הסתובבה ונעמדה.
"את יודעת מה הכי מצחיק אותי בכל הסיפור הזה?" שאל בני. "שהוא לעולם לא ישכח אותי, דאגתי לזה, השארתי לו מזכרת בדיוק כאן" הוא הניח את אצבעו בתחת לעינו הימנית, "והוא תמיד יחשוש ממני ויחיה בפחד שמא אני יחזור ואת יודעת משהו מתוקה?, אני יחזור אני מבטיח לך שאני יחזור." " אח…., רק לדמיין את המבט על פניו בזמן שאני אדקור אותו שוב ושוב ושוב, רק לדמיין את הדם הסמיך יוצא מגופו חסר החיים עושה אותי חרמן." הוא צחק בקולי קולות. "אני עוד יקבל את הנקמה שלי – את תראי!"
תמי צעדה אליו בנחישות וסטרה לו. הוא היה המום וגם תמי לא ציפתה מעצמה לעשות משהו כזה. "אני אדאג לזה שאתה בחיים לא תראה אותו!"
הפרמדיקים הספיקו לעצור את הדימום בחתך מתחת לעין ימין, אך זה היה הדבר הכי פחות גרוע.
התינוק היה מכוסה מכף רגל ועד ראש בעשרות שתפי דם וכוויות. שריטות רבות כיסו את גפיו. הוא היה רזה, רזה מידי. שיערו השחור היה מגולח קצר ובאופן לא אחיד. לגופו היה רק חיתול משומש.
תמי הגיעה והסתכלה על התינוק בעיניה החומות הגדולות. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב שמשהו מסוגל לעשות את זה לתינוק כל כך תמים וכל כך חסר אונים.
"אנחנו נדאג שהוא ישלם על זה" אמר אלון.
"תצלמו את זה," אמרה תמי בקול כואב "כדי שכולם ייראו את מעשי ידיו של הפסיכופט הזה."
הפרמדיקים עשו בדיקה אחרונה כדי לראות שהכל תקין וששום דבר לא שבור. לאחר מכן תמי לקחה אותו בזרועותיה.
"אני לא אתן שמשהו נוסף יפגע בכך" לחשה "זאת הבטחה."
לא עבר שמן רב עד שהוא נרדם על כתפה בחיוך.