פרק 3 חלק ב' My novel with Music

הצלחתי לשחזר את מילות השיר שכתבתי, הפעם באמת סיימתי לכתוב אותו!
"זה נשמע טוב!" מייקל אמר והרים את ידו ל'היי פייב' (כיף)"את קולטת את העניין מהר!"
"אתה צוחק עלי? אתה כל כך מוכשר עם הגיטרה!" הוא הניח אותה בצד
"אני בסדר אני לא כל כך מוכשר" הוא אמר בצניעות והסיט את שערו השחור לאחור
"מה את חושבת סוזן?" פניתי אליה והיא חייכה חיוך רחב ושיניה הלבנות והישרות צצו
"אתה מעולה! הכי טוב!" היא חייכה חיוך עדין ומייקל עטף אותה בזרועותיו
"את הכי טובה.." הוא אמר בקול עדין ונשק על שפתיה, הוא כל כך מאוהב
"מייקל.." היא הסמיקה והשפילה את מבטה בחיוך, צחקקתי.
"אז מה מייק?" כינוי שהענקתי לו "אתה מוכן למחר?" שאלתי
"למען האמת אני לחוץ" הוא ענה סוזן פקחה את עיניה לרווחה ונשפה אוויר בייאוש
"חברים, אתם ממש טובים!" היא קראה בביטחון

מייקל, הוא הבן של בראיין, הוא בן עשרים ושערו שחור כפחם עיניו ירוקות בדיוק כמו של בראיין! רק שהם מאוד שונים!
"כן, הוא אומר שיצאתי בדיוק כמו הדוד סקוטר! חכי עד שתפגשי אותו" מייקל אמר לי באחד מהפעמים שיצא לנו להתלונן על המצב
בראיין כל כך אחראי ולעומת זאת מייקל הוא בלגניסט רציני! בראיין מכור לעבודה ותמיד רציני ומייקל אוהב ליהנות מהחיים ולהירגע באופן תמידי.
אבל אני אוהבת את שניהם..
סוזן היא החברה שלו, אבל אני בטוחה שכבר הבנתם את זה.
שערה אדמוני ועיניה אפורות עורה היה צחור כשלג ותנועותיה עדינות ושבירות אך נראות כזורמות עם האוויר. לפעמים הייתי מסתכלת עליה בהערצה ומתאמנת מול המראה ומחקה את פרצוף הצחוק המתגלגל שלה, את נשימותיה ועמידתה הישרה את הדיבור הרך והרוגע שלה.
אבל אני לא כזאת, אני מלאת ביטחון לפעמים ואני גם קצת חצופה אני אוהבת לקפץ ולשבת על כוס תה אנגלי, זה ממש לא בשבילי.

"נו אז מה אתה אומר?" חייכתי חיוך ענק והפניתי את מבטי אל בראיין, מייקל הוריד את ראשו
"זה לא היה כל כך טוב, למעשה זה היה גרוע! אנחנו צריכים להתאמן עוד" הוא אמר ותפס בידי לפני שבראיין יספיק להוציא הגה מפיו. הוא תמיד מנסה לרצות אותו והוא מאבד את כל הביטחון שלו ליד בראיין.
"מייקל" בראיין קרא ומייקל הפסיק למשוך אותי לכיוון הדלת ונעצר "שבו" הוא המשיך בקלילות
"זה היה מעולה! את כתבת את זה לבד?" הוא שאל בחשד
"אני אפילו דורשת Cזכויות יוצרים!"צחקתי
"טוב, אז מי אני שאעצור בעדך? קדימה, לכי תביאי מסמכים מהקומה השלישית" הוא חייך והתקדמתי אל הדלת "איך הלך האקורד ההוא שניגנת בפזמון" הוא פנה אל מייקל מאחורי עורפי, מייקל פרט על המיתרים בחשש "כן זה.." הוא חייך "אתה מנגן לא רע".

כשחזרתי עם המסמכים בידי מייקל נעלם ובראיין ניתק את הטלפון "הכל בסדר?" הסתכלתי על מבטו הלחוץ "זאת אמא שלך" הוא נאנח
"מה לגביה?" שאלתי
"טוב, היא קראה מאמרים וכתבות על בני נוער שהתפרסמו בלוס אנג'לס ומצבם הדרדר, והיא חוששת שזה עלול לקרות גם לך"
"אז היא פשוט רוצה שנחזור לישראל?" עניתי ביאוש
"אני לא מתכוון לוותר עלייך" הוא נעמד "אנחנו צריכים מקום מרכזי, לכן אנחנו עוברים לג'ורג'יה-אטלנטה" הוא חייך חיוך ערמומי

התכסיתי בשמיכה הלבנה, אני זוכרת שסבתא אמיליה סיפרה לי על הטיול הגדול שלה באטלנטה, על הפארקים היפים והירוקים ששוררים שם, על האגם בוינינג (vining) ,
זה מקום טוב לגדול בו.
אני נמצאת בלוס אנג'לס רק ארבעה ימים וכבר התרגלתי למקום, ואותו אצטרך לעזוב.
מחר בבוקר הטיסה ממריאה אני מקווה שאמא לא תשתבש ותחליט שגם משם אנחנו נעבור.

"הו.." הוצאתי אנחה של רוגע והתיישבתי על אחד מהספסלים של שדה התעופה, בזמן שאמא ובראיין צעדו לכיוון הקבלה. איזה יום עמוס! כל היום התרוצצתי בין בניני לוס אנג'לס חתמתי לפחות על עשרה מסמכים ופגשתי כעשרים אנשים שונים..וזה רק בוקר..
הוצאתי ספר מהתיק, אין כמו תרבות לכל הבלגאן הזה.