פרק 3 – הפתעות לא מגלים

אני רק רוצה להזכיר שזה פרק מס' 3 לכן אם זו פעם ראשנה שלך תקרא קודם את הפרקים הקודמים ורק אז תחזור לפה. אני רוצה להבהיר שזה המשך ישיר של הפרקים הקודמים אך רק השם של הפרק שונה (כי זה פרק אחר :) )
אני רוצה שתגיבו לטוב ולרע, דרגו, שתפו, שאלו שאלות קיצר תעשו מה שבאלכם.
ודבר אחרון כמו שאתם רואים השם של הפרק הוא משפט מתוך הפרק עצמו, אז תרגישו חופשיים לכתוב בתגובות מה היה המשפט החזק בפרק הזה בשבילכם או מה אתם חושבים שצריך להיות השם של הפרק.
תודה וקריאה נעימה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דצמבר 2011

הלימודים המשיכו ביום ראשון אך סיפור האתמול הדהד עדיין בראשו של עמית. הוא היה מלא עוצמה, התרגשות ועצב. אבל הדבר הכי מוזר הוא שהוא היה בטוח שהוא כבר שמע את הסיפור הזה, או לפחות חלק ממנו למרות שאימו אמרה שהיא לא ספרה לו את הסיפור אף פעם. ראשו כאב כאילו פגעו בו עם משקולת של חמישים קילו.
"הייתי צריכה חבר ולכן קראתי לך עמית."
המשפט לא יצא מראשו. הוא היה יכול להישבע ששמע אותו קודם אך הוא לא ידע היכן. כל פעם שניסה להיזכר ראשו הלם חזק יותר ובקצב מהיר יותר. הוא החליט לוותר על זה, לשכוח את זה, אך הוא לא יכל להפסיק לחשוב על זה.
בהפסקה הגדולה עמית נשאר בכיתה. הוא ישב על השולחן וכרסם את הסנדוויץ' שלו. הוא אהב את הסנדוויצ'ים של אימו, במיוחד שהיא עשתה אותם בטוסטר. והיום בתפריט: טוסט עם גבינה צהובה ועלי בזיליקום. פירורים נפלו על מכנסי הג'ינס המשופשפים שלו ומידי פעם לפעם הוא נעמד, הכה במכנס והפירורים נפלו אל רצפת הכיתה.
"מה קורה?" שאל ניר
ניר היה החבר הכי טוב של עמית. הפעם הראשונה שהם נפגשו היה שעמית החל לחפור בור בארגז החול בגן וחיפש מתנדבים לקבירה. לאחר שאף אחד לא שש להתכסות בשמיכת חול צהבהב עמית תפס את הקורבן הקרוב אליו – ניר – והשליך אותו לבור. עד שהגננת שמה לב למתרחש ניר כבר היה קבור ורק ראשו הג'ינג'י והמנומש בצבץ מהחול. באופן משונה חיוך היה מרוח על הפנים שלו.
מאוחר יותר באותו היום הגננת קיבלה מכתב פיטורים, אמא של עמית קיבלה נזיפה מיושב הראש של הגנים לחנך את ילדה טוב יותר וניר קיבל ארטיק בטעם ענבים. באופן משונה, מאותו היום הם לא הפסיקו להיות ביחד (למרות מחאותיה של אימו של ניר) והפכו לחברים הכי טובים.
"הכל בסדר ג'ינג'י" ענה עמית בהתלהבות "מה אתה עושה בכיתה ולא במגרש הכדורגל?"
"חיפשתי אותך" ענה ניר
"אותי?" התפלא עמית
"כן," אמר "אתה זוכר שיש לך יומולדת בעוד שלושה ימים נכון?, אז רציתי לדעת מה אתה רוצה שנעשה"
"אני לא יודע עדיין כלום, אני לא בטוח שאני בכלל רוצה יומולדת!"
"חבל, אבל זה לא משנה כי בכל מקרה אני לוקח אותך למקום כלשהו." אמר ניר בגאווה
"לאן?" שאל עמית בתמיהה
"זאת הפתעה והפתעות לא מגלים." אמר ולא הצליח להסתיר את החיוך המסתורי. ניר חיכך ידיים וצחק כמו שעושים מכשפים רשעים בסדרות טלוויזיה ותלתליו הג'ינג'ים נעו מצד לצד.
עמית צחק. איכשהו ניר תמיד הצליח להצחיק אותו.
"בכל אופן רק רציתי לדעת מתי נוח לך." אמר ניר
"אני לא יודע עכשיו," השיב "אבל אני ידבר איתך כמה שיותר מהר."
יובל עמד בדלת וקרא לניר לבוא לשחק כי חסר שחקן בקבוצה כי יותם מתבכיין שהקבוצה השנייה מרמים והוא לא רוצה לשחק יותר. יותם הזה תמיד בוכה חשב לעצמו ניר בעודו יוצא בריצה מהכיתה אחרי יובל.
עמית סיים את הטוסט בדיוק כאשר נשמע הצלצול לסוף ההפסקה וכל הילדים נכנסו עם מחברות ספירלה גדולות ומשובצות לשיעור מתמטיקה.
עמית לא אהב מתמטיקה מהרבה סיבות. קודם כל הוא היה נוראי במתמטיקה. שנית, הוא שנא את המורה שרית.
היא הייתה נראית כמו מורה טיפוסית ומפחידה שיש בסדרות המצוירות שאותן אוהב לראות. הייתה לה שומה גדולה חומה ושעירה על הסנטר, שיניה הקדמיות בלטו החוצה והיא נראתה כמו סוס או ארנב. שיערה החום המתולתל נאסף מידי יום בקוקו בסרט אדום. (עמית לא ראה אותה בחיים עם גומייה בצבע אחר.) אבל הכי גרוע היה הקול שלה, מין קול צפצפני, כאילו שורטים עם הציפורניים על שולחן ממתכת. ברגע שהיא הייתה פותחת את פיה כל הציפורים שעמדו על ענפי עץ האלון שמחוץ לכיתה התעופפו משם. היא בקלות נראית כמו משהי בת ארבעים – חמישים אך למעשה היא לא הייתה עדיין בת שלושים וזוהי הייתה השנה הראשונה שלה בבית הספר. עמית קיווה שהזאת תהיה גם השנה האחרונה שלה.
בית הספר שבו למד עמית היה בית ספר קטן יחסית. בכל שכבה היו שלוש כיתות ובסה"כ למדו בשכבה שלו כ-100 ילדים.
בחמש דקות ההפסקה בין שיעור מתמטיקה לשיעור חינוך עמית היה צמא. הוא יצא מהכיתה והחל לעשות את הדרך לקולר הנמצא בסוף המבואה ליד תאי השירותים. בעודו שותה שערות בלונדיניות בוהקות תפסו את תשומת ליבו.
הוא הפסיק לשתות והחל ללכת אחרי הילדה. את ידה החזיקה המנהלת חני. היא הייתה בגבו אליו ולכן לא ראה את פניה עדיין. הוא המשיך ללכת אחריהן והוא שם לב שהם הולכות לכיתה שלו. הם נכנסו בדלת בדיוק שהפעמון ציין את סוף ההפסקה.
הוא נכנס לכיתה והתיישב במקום שלו. עכשיו שהסתכל עליה ידע בוודאות שהוא לא ראה אותה אף פעם. שיערותיה הבלונדיניות היו ארוכות והגיעו עד למותניים, כחול עיניה היה הטהור ביותר מבין כל הכחולים. היא לבשה חולצה לבנה ומכנסי סקיני ג'ינס בצבע כחול כהה.
היא התרגשה, ראו את הרעידות הקלות של רגליה, אך פניה היו חזקות כפלדה, כאילו הרגליים בוגדות בה. היא עדיין החזיקה את ידה של המנהלת. המנהלת חיכתה עד שכל הילדים ייכנס לכיתה ונזפה באלה שאיחרו. גם גלית המחנכת של עמית נכנסה לכיתה והתיישבה בכיסא למרגלות שולחנה.
"תלמידים, אני רוצה להכיר לכם את לילה הילדה החדשה." אמרה המנהלת ברשמיות.
היא נראה בדיוק ההפך מלילה. היא קרנה מטוב לב, חום ואהבה. עדיף היה לקרוא לה יום אביבי חמים, חשב לעצמו עמית
"שלום לילה" כולם צעקו
"למה שלא תתיישבי שם," היא החוותה בידה לעבר השולחן של עמית "אני בטוחה שתסתדרו מצוין!" אמרה בהתנשאות.
לא, לא, לא, לא ועוד פעם לא חשב לעצו עמית. הוא אהב לשבת לבד, היה לא המון מקום. עכשיו הוא צריך להתחלק במקום עם משהי שהוא בכלל לא מכיר, שבכלל לא בטוח שהם יסתדרו ביחד. והכי גרוע – היא בת! עוד לא נולדה הבת שהייתה נחמדה לעמית והוא לא חשב שהיא הולכת להיות שונה.
"אני אלך עכשיו וגלית תמשיך מפה." אמרה המנהלת, הסתובבה ויצאה מהכיתה.
לילה החלה לצעוד לקראת מקומה החדש אך גלית עצרה בעדה. "לילה מתוקה," אמרה בקולה הרך "לפני שאת מתיישבת אולי תספרי לנו משהו על עצמך?"
"בסדר." לחשה לילה
היא נעמדה במרכז הכיתה ליד הלוח. אישוניה גדלו והסתירו את כחול עיניה, פיה התעקם והיא עמדה זקוף כמו חייל.
"שלום שמי לילה," אמרה ברשמיות "ואני הולכת להיות הסיוט הכי גדול שלכם!"