בית בייקול | פרק 3- בריחה לחופש

"לא מנקים פה את החדרים?" שאלתי את לילו כאשר החזירו אותנו לחדרנו וסגרו את הדלת מאחורינו.
" מנקים רק פעם בשבוע" ענתה לילו ואני ניגשתי לפתוח את הווילון. גל של אור שמש חדר לחדר והציף אותו באור. עכשיו, החדר נראה הרבה יותר שמח.
"אולי כדאי שאני קצת אסביר לך את סדר היום שלנו", אמרה לילו והמשיכה" אחרי ארוחת הבוקר אפשר להחליף לבגדים אחרים שנמצאים בארון הזה ולפתוח ווילונות. באחת וחצי תשמע שוב אזעקה, כמו ששמעת בבוקר וזה אומר שצריך ללכת לחדר אוכל. לאחר ארוחת הצהריים אסור עוד לטייל בחוץ אלא רק בתוך הבניין. בשמונה, ארוחת ערב ובעשר כיבוי אורות וסגירת ווילונות וחלונות. אסור להרביץ לאף אחד. ואת רואה את שלושת המנורות שמעל הדלת? כשהאדומה דלוקה זה אומר שהדלת נעולה, שהמנורה הכתומה דלוקה זה אומר שהדלת סגורה אך אפשר לפתוח אותה באופן ידני והמנורה הירוקה אומרת שהדלת פתוחה. עכשיו,בואי נראה איזה בגדים ניתן לך…" .לילו פתחה את הארון הקטן והביטה בו, " הנה" ניגשה למדפי הבגדים ונעלמה מאחורי דלתות הארון.
" סליחה, אבל עוד לא הבנתי איפה אני? מה זה המקום הזה?" שאלתי בביישנות. לילו זרקה לעברי את הבגדים שמצאה: גופייה אפורה וטייץ שחור. היא הוציאה גם בגדים בשבילה והחליפה אותם כשגבה מופנה אליי, עשיתי כמוה.
" אפשר לקרוא לזה בית משוגעים, אבל זו לא ההגדרה המדויקת למקום הזה. קוראים לזה 'בית בייקול "".
" הבית הגדול שאסור להתקרב אליו?" שאלתי.
" כן, אבל עכשיו במקום לא להתקרב אליו את בתוכו."
" שמתי לב. אם אפשר לשאול, למה שמו אותך פה?"
" לבעיה שלי אין ממש שם מדעי, אני קוראת לזה 'בריחה לחופש'. מדי פעם בלילות אני מצליחה לברוח מהמקום בו אני נמצאת, גם אם זה אומר לשבור חלון או דלת, אני פשוט בורחת ונעלמת לכמה ימים. המשטרה מוצאת אותי ביערות שמסביב. בלילה אני קופאת מקור אבל המוח אומר לי להמשיך לברוח, לברוח אל החופש. אני פה כבר שנה וחצי וזה קורה לי בערך פעמיים בחודש אם לא יותר. אחרי שמחזירים אותי הם נותנים לי סם הרגעה ועוזרים לי לישון כמה ימים, הם חושבים שזה עונש לישון אבל בשבילי זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. אז אם תשמעי דפיקות על הדלת באמצע הלילה זו כנראה אני ואני אשמח אם לא תתני לי לברוח גם אם אבכה ואבקש ממך."
דמעות זלגו על פניה. היא הייתה לבושה בחולצה לבנה וג'ינס ארוך ושערה אסוף בקוקו. האור הכתום שמעל הדלת נדלק. קמתי וגררתי את הדלת הצידה, לאחר שלילו יצאה סגרתי אותה.
" בואי נתרענן קצת" אמרתי.
" לא, אני לא רוצה שיראו שבכיתי. אעשה לך בינתיים סיור בבית." לילו הובילה אותי לכל מיני קומות ודלתות, הראתה לי איפה הספרייה, המרפאה, המזכירות, אולם הספורט, חדר האוכל, אולם הכניסה, הקולנוע ועוד… כשעברנו ליד חדר המנהל שמעתי אנשים משוחחים ושמי הופיע בשיחה. הייתי סקרנית לדעת מה הם אומרים עליי. התקרבתי בזהירות לדלת, לילו משכה בידי.
" אם הם יתפסו אותך הם יהרגו אותך!"
" אם הם יתפסו אותנו. והם לא אם נהיה בשקט" לחשתי לה. היא הלכה ונשענה על הקיר שליד הדלת בייאוש ואני התקרבתי לדלת והצמדתי את אוזני.

"אנא הסבר לי למה הכנסת אותה לפה? זה לא בית שמאפיין אותה ומתאים לה! אין לה שום בעיה והתלמידים יכולים לחשוד" נזף כל מחוספס.
" מר אלרין, אנא, אל תדאג. כאשר היא פה, היא קרובה אלינו ונוכל לקחת אותה ולשלוט עליה בכל מצב." ענה קול רגוע לאלרין בעל הקול המחוספס.
" אלרין צודק, לא חייבים להשאיר אותה פה אפשר להחזיר אותה לחייה הרגילים!" אמר קול שלישי.
" בשום פנים ואופן לא! אנשים אחרים יכולים לקחת אותה ואז היא תעלם לנו!" ענה הקול הרגוע שעכשיו נשמע כועס.
" אז נלביש אותה אחרת, נשנה אותה. במקום השער החום שלה נשנה לה לבלונדיני, נשים לה כובע, נסתיר אותה בעזרת בגדים ארוכים ואפשר להגביה אותה עם עקבים" ענה אלרין.
" אבל היא אמיצה היא תוכל לברוח!"
" לא עם הצמיד הזה…" אמר הקול השלישי.
" עכשיו אתה מתחיל לדבר, אני אחשוב על זה. בינתיים לכו לשים עין על הילדים, אני אצא לכוס קפה." ענה הקול הרגוע. מיהרתי לעמוד ליד לילו.

" הם באים, תתנהגי כרגיל" לחשתי לה. היא התחילה לשרוק ואני הסתכלתי על ציפורניי. גבר רזה וגבוה בעל שער לבן וגבר שמן מעט יצאו מהחדר והביטו בנו בתדהמה.
" בנות, מה אתן עושות פה?!" שאל הגבר הגבוה.
" מחכות למר גולד, אנחנו רוצות לדבר איתו" פלטה לילו במהירות. הבטתי בה במבט כועס, היא החזירה לי במבט של ' תהיי בשקט!'.
" מר גולד, העלמה רג והעלמה קייט רוצות לדבר איתך." הביט הגבר השמן לתוך החדר.
" הכנס אותם" ענה מר גולד. נכנסנו יחד לחדרו של מר גולד. חיוך ערמומי עלה על פניו.