פרקים 1 ו-2~

פרק 1
המכחול נמשח בעדינות מעל הדף המחוספס. נמשח מפינה לפינה, לא שוכח ולו נקודה אחת. ידו הרועדת מנסה להתייצב ולסיים את הציור הזה בצורה מדויקת, אך ניסיונותיו נכשלו. המכחול שוב יצא מהקווים. הוא נאנח ומטביע את המכחול בים של צבע כחול, ומתחיל לצבוע שוב, והפעם את השמיים. השמיים המנחמים, מלאי העננים הצמריריים. הוא טומן את המכחול בצבע צהוב כעת, מנסה לצבוע את השמש. כעת הוא נינוח, רגוע. הציור תמיד היווה לו מקור לבריחה מצרותיו היומיומיות, ולפעמים אפילו מחשבות פילוסופיות הפתיעו אותו בביקורן בשעת הרוגע המבורכת הזו. הוא טומן את המכחול בעיגול נוסף בפלטת הצבעים כעת, הפעם ירוק. ירוק של דשא, ירוק של צמיחה. זהו צבע מרגיע ומיוחד בשבילו יותר משאר הצבעים. הוא מחייך, ומצייר. ושוב טומן את המכחול. הפעם כתום. תפוז, צחוק. עכשיו אדום. ורד, ודם. נראה כי המעגל הציורי הזה לא ייגמר לעולם. לפחות לא במחשבותיו.
בום! לפתע הרכבת עוצרת בפתאומיות ומעיפה את הציור לעברו השני של הקרון. הוא מזעיף פנים ברוגז ואוסף את מכחוליו המפוזרים בבושה. האנשים היושבים ברכבת מסתכלים עליו בתמהה, במבט שמסתכלים על משוגעים. אך הוא מתעלם ממבטיהם, ולאחר שמסיים לאסוף את כל המכחולים פונה לאסוף את הציור. הוא מתקדם אט אט בצעדים חוששים אל עברו השני של הקרון, רועד. הוא אוחז בתקווה קטנה ומחזיק אצבעות למזל בליבו שהציור נשאר שלם ובריא בדיוק כמו שעזב אותו. הוא מרים אותו, ונושם בהקלה. הצבעים לא נמרחו. איזה מזל. הוא חוזר למקומו וממשיך לצייר בשקט, מנסה שלא להתבלט בין שאר האנשים. הרכבת ממשיכה לנסוע. מחיאות כפיים חלושות נשמעות מסביב כאות תמיכה לנהג הרכבת המוצלח שהצליח להתגבר על המכשול שעמד בדרכו, אבל הוא מתעלם מכל הרעש שמסביב ונכנס שוב לבועה הקטנה שלו, ונשאר שם.
לאחר כמה שעות הרכבת עוצרת שוב, ולמזלו הציור לא ברח מידיו הפעם הזו. הוא מעיף מבט אל החלון וקורא את השלטים הניצבים בחוץ. הוא הגיע לתחנה שלו. הוא קם ממקומו מהר ואוסף את חפציו, מדדה במהירות אל עבר הדלתות הנפתחות. הוא יוצא מהרכבת ונושם את האוויר הצח בחיוך. הוא מתיישב על ספסל ואורז את מכחוליו וציורו לתיק במשך כמה דקות, ואחר מכן פונה לשביל העפר הלא מסומן. אל עבר ביתו.
~
פרק 2
הוא מתהלך בשבילי העפר בנינוחות, מחזיק את תיקו ומהדק את אחיזתו בתיק בכל צעד. הרוח הקרירה מצליפה בפניו, והוא מחניק חיוך שובב. הרוח הקרה הזו, שמבשרת על בואו של החורף, משמחת את טוני. הוא יודע שזהו זמן לישיבה ממושכת בבית, התכרבלות בשמיכת פוך חמימה וקריאה במשך כל היום. פשוט נהדר! הוא ממשיך לחשוב מחשבות עליזות בנושא בעודו עושה את דרכו לביתו.
לאחר כחצי שעה של הליכה בין שבילי העפר הלא-מסומנים, הוא סוף סוף מגיע. הוא נושם לרווחה ומפלס את דרכו בין הבתים הצפופים שקורות גגותיהם צבועים בכחול רך. לאחר מכן הוא מגיע לאזור הכפר הישן, המקום שבו יש בתים נמוכים ומוזנחים מכל שקורות גגותיהם צבועים בירוק עדין, הצבע האהוב עליו. הוא מחייך שוב(בפעם החמישית היום) ומחפש בעיניו את ביתו, וכאשר הוא מוצא אותו, גבותיו מורמות בפתאומיות, כאילו בהפתעה, והוא הולך לכיוון ביתו. הוא נכנס הביתה, נאנח ומניח את תיקו על השולחן הפינתי שעומד ליד הכניסה. הוא מתיישב על הספה, ממשש את מגעה הנעים מעט בשביל למלא את נפשו, ולאחר מכן מתרווח עליה ונשען בנוחות. הוא מהרהר מספר דקות האם להמשיך את הציור, אך לבסוף מחליט לפתוח טלוויזיה ולצפות בחדשות. לאחר כחמש דקות של צפייה ממושכת, טריקת דלת חלושה נשמעת. הוא מסובב קצרות את ראשו, ומהנהן לאימו העומדת בפתח הדלת. היא נאנחת גם היא בעודה מניחה את תיקה על השולחן הפינתי שבצד, ליד תיקו של טוני.
היא מתיישבת לידו ונוגעת בכתפו. הוא מסתובב לעברה.
"נו, איך היה אצל מיסי?" היא שואלת ומלטפת את ראשו.
"היה בסדר." הוא משיב.
"עשית את מה שאמרתי לך, נכון?" היא ניגשת ישר לעניין.
"כן." הוא משיב ביובש.
"כמה זמן זה לקח?" היא שואלת ופוערת את עינייה.
"שתי דקות." הוא עונה.
"מעולה." היא אומרת בסיפוק וטופחת על גבו.
היא נשענת על הספה, וצופה גם היא בחדשות. שקט שורר במשך כמה דקות. לפתע קול חלוש מגיח מגרונו של טוני.
"למה הייתי צריך לעשות את זה?" הוא שואל ברעד.
"כי ביקשתי," היא מרימה גבה.
"אני אמא שלך." היא מוסיפה לאחר שהשכנוע הקודם לא פעל כראוי.
"אמא שלי לא הייתה מבקשת ממני לעשות דבר כזה." הוא אומר ביובש.
"די, חמודי. די. מחר בית ספר, והכול יהיה בסדר."
"אני שונא את הבית ספר הזה!" הוא מתעצבן וזורק את השלט על השולחן.
"אל תדאג, מחר הכול יסתדר." היא אומרת ומלטפת את ראשו.
"והדבר הכי חשוב-"
"מה?" הוא קוטע אותה בחוסר סבלנות.
"תזכור את ההסכם שלנו. לא עוד תיאוריות מוזרות מצידך, בסדר?"
הוא מהנהן לאות הסכמה, אך בליבו יודע שלא יפסיק לעולם עד שיגלה את האמת.