בית בייקול | פרק 2- מימו

הרעש נחלש בהדרגה ומנורה ירוקה מעל הדלת האירה. נשמע צפצוף והדלת החלה לנוע הצידה.
" תעמדי לידי. מהר" סיננה לעברי לילו ונעמדה מול הדלת הנפתחת. נעמדתי לידה בשקט. איש לבוש בגדים שחורים נעמד מולנו וסימן לנו להתקרב. כשהגענו אליו הוא דחף אותנו אל מאחורי שני בנים לבושים גם הם בסרבלים כחולים. הרמתי את ראשי כדי לראות מה קורה. לפנינו, עמדו כתריסר זוגות בטור ישר ומאחורינו לאט לאט הביאו עוד ועוד זוגות ילדים. אחד מהאנשים הלבושים שחור הוציא ילד קטן בעל משקפיים עגולות ושיער מתולתל מחדרו בכוח והביט על טור הזוגות.
" אין לך זוג, בוא הנה" האיש דחף את הילד לפינת המסדרון ,הורה לו לשבת על ברכיו ולהרכין את ראשו.
" היי, את" האיש הצביע עליי, " תסובבי את ראשך". עשיתי כמצוותו. קול טעינת אקדח נשמע במסדרון ואחריו קול ירייה. הילד מת.
" זה קורה פה מידי שבוע" לחשה לי לילו. הם הורגים ילדים שאין להם זוג להיות איתו? המקום הזה נהיה מפחיד יותר ויותר. מה הילד הקטן עשה שמגיע לו למות?. שני אנשים לבושים שחור הלכו לקדמת הטור ושניים מהם הלכו לסוף הטור ודאגו שאף ילד לא יברח. הלכנו מספר דקות דרך מסדרונות מפותלים וירדנו כמה קומות עד שהגענו לדלת מתכת גדולה. אחד השומרים פתח אותה ונגלה לעיניי חדר האוכל. ארבעה שולחנות עץ ארוכים סודרו זה ליד זה וליד כל שולחן היו שני ספסלים.
" בואי אחריי" לילו החזיקה בידי והובילה אותי לאחד הספסלים. התיישבנו זו מול זו. " תכף הם יביאו לנו צלחות אוכל. אל תצפי למשהו מיוחד. בעיקרון, האוכל נשאר קבוע כמעט כל יום ולפעמים נותנים לנו כצ'ופר גלידה ביום שישי." הסבירה לי לילו.
" לכבוד מה הצ'ופר?"
" לכבוד כמות הקטטות בשבוע. אם יש פחות משתיים עשרה קטטות, הרווחנו גלידה." נערה בעלת שיער בלונדיני אסוף בקוקו קצר ולבושה סינר לבן ניגשה אלינו אם שתי צלחות פלסטיק לבנות והניחה אותן על השולחן.
" תודה מימו" חייכה לילו לנערה.
" מימו?"
" כן, זה השם חיבה שלה. השם האמיתי שלה הוא מימפיקס. את נראה לי מבינה למה אנחנו קוראים לה מימו." ענתה לילו. והתחילה לאכול את הביצה הקשה. " כדי לך לאכול הכל אם את לא רוצה לאכול אחר כך עשרה קאפקייקסים. "
" דווקא נשמע טעים" עניתי בשמחה.
" את לא רוצה לדעת ממה זה מורכב, תאמיני לי ותגמרי הכל " הזיזה לילו את ראשה בשלילה. התחלתי לאכול את הטוסט בשתיקה.